--- סוף עמוד 27 ---
ביצועם של מעשים דומים (ראו גם ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 42 (1984). למטרות הענישה, באופן כללי, ראו קוגלר, בשער הראשון). כאמור, כעמדת השופט מ' זילברג בע"א אוצר לאשראי, היסוד המניעתי הוא למעשה אחד ממרכיביו החשובים, ואולי אף החשוב ביותר, בכל עונש פלילי (ראו בהקשר זה גם עניין בוטח, בעמודים 922-921). "מידת פגיעתו [של החילוט – ג'.ק.] בנאשם דומה למידת פגיעתו של כל רכיב עונשי אחר, והוא משרת את שאר תכליות הענישה האופייניות, כגון התרעת הנאשם, הרתעת הרבים וכדומה" (גרוסמן, בלקין וליכט, בעמוד 131).
52. אדגיש, כי מודע אני לעצם הפגיעה בעקרון הנוגד בדבר "שומת אמת". עם זאת, יש לזכור כי:
"יש נסיבות שבהן ראוי שדיני המס והדין הפלילי יקיימו ביניהם איזון פנימי, במובן זה שפועלם של דיני המס יעלה בקנה אחד עם מגמת הדין הפלילי. החשש הוא מניגוד מגמות בין שתי מערכות הדינים, והעברת מסר כפול לציבור הנישומים, שלפיו, מנקודת ראות הדין הפלילי, מעורר מעשה הנישום סלידה הראויה לעונש, ואילו בדיני המס מוכרות 'הוצאות המימון' של העבירה הפלילית" (עניין הד הקריות, בעמוד 715).
מובן כי דברים נכוחים אלה נכונים גם לענייננו. איני רואה כל קושי, משפטי או מוסרי, בכך שהכנסתו הבלתי-חוקית של המשיב תמוסה ואילו הוצאתו בשל החילוט לא תותר בניכוי. זו היא המסקנה המתבקשת מהדין הקיים ומאופיו של החילוט. כאמור, היא נכונה אף למקרים דומים, קרי למצבים בהם מתבקשת הכרה בהוצאה שיש בה כדי להביא לסיכול מדיניות ברורה של המחוקק או לפגוע בתקנת הציבור. לשיטתי, במקרה דנן גוברת "קבוצת השיקולים הבאה לשמור על ערכיות החוק ועל הרשות הממשלתית כנקיה גם ממראית עין של מתן יד או 'הכשר' עקיף לפעולות בלתי חוקיות" (עניין הידרולה, בפסקה יא(5)). ברי כי אף "ה'גנטיקה השיפוטית', אותו דנ"א שבכל רמ"ח ושס"ה של שופט, הצופן, המצפן והמצפון שבקרבו, ביסודם מבקשים להימנע ממתן הכשר, במישרין ואף מכללא, לפעולה בלתי חוקית או להנאה הימנה" (שם, בפסקה יא(1)).
53. בשים לב לתוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי צורך להידרש לקביעותיו העקרוניות של בית משפט קמא בדבר עיתוי ההכרה בהוצאה (פרק טו לפסק דינו).
--- סוף עמוד 28 ---
משפט משווה
54. העולה מן המקובץ הוא, כי הגם שסוגיית ההכרה בחילוט כהוצאה מותרת בניכוי טרם נדונה דיון של ממש בידי בית משפט זה, ההכרעה בה מבוססת על הלכות מושרשות. כלומר, עיקר המחלוקת הוא בדבר אופן יישום הכלל על נסיבות ההוצאה הפרטנית. כאמור, יישום זה הביא אותי לתוצאה לפיה אין להכיר בחילוט, במסגרת הדין הישראלי, כהוצאה מותרת בניכוי. זאת, על פי הדין המצוי, ואף ודאי שעל פי הדין הרצוי.