55. המערער והמשיב ביקשו לייסד את ההכרעה בסוגיה שבמחלוקת גם על פסיקה זרה. בית משפט קמא סבר, כי הגם שמפסיקה זו ניתן ללמוד על אי הכרה בחילוט כהוצאה מותרת בניכוי, הרי שנקודות המוצא שבבסיס הכרעה עקרונית זו שונות מאלו שבדין הישראלי. כך קבע בית המשפט, בתמצית, כי במשפט הישראלי, בשונה מבמשפטן של המדינות שעליהן ביקש המערער להסתמך, לא נאסר במפורש על ניכוים של קנסות ועונשים אחרים, וכן לא מקובל לראות "בחילוט כעונש או כסנקציה השייכת למשפחת הקנסות" (בפסקה 77 לפסק דינו).
56. נוכח המסקנה אליה הגעתי, המבוססת על הלכותיו של בית משפט זה, נראה כי אין זה מן ההכרח שאדרש למשפטן של מדינות אחרות. כידוע, ממילא "מעמדו של המשפט המשווה אינו שונה מספר טוב או מאמר טוב" (אהרן ברק מידתיות במשפט: הפגיעה בזכות החוקתית והגבלותיה 93 (2010) (להלן: מידתיות במשפט)). יתר על כן, ברי כי "השראה פרשנית אסור לה שתיהפך מקור לחיקוי ולהתבטלות. ההכרעה הסופית היא לעולם 'מקומית'" (בג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל נ' שר האוצר, פ"ד נא(4) 367, 403 (1997)). ובהקשר לענייננו נקבע, כי "מטבע הדברים, כל מדינה נוהגת לאמץ הסדרי מס לפי ראות עיניה ולכן יש לנקוט זהירות רבה בביצוע ההשוואה" (דנ"א דמארי, בפסקה 34 לפסק דינה של הנשיאה מ' נאור. ראו גם Beverly I. Moran, Taxation, in THE OXFORD HANDBOOK OF LEGAL STUDIES 377, 379-382 (Mark Tushnet & Peter Cane eds., 2005)).
57. עם זאת אציין, בגדר למעלה מן הנדרש, כי אין בנקודות המוצא האחרות, כנטען, כדי ללמד על שוני מהותי בין הדין הישראלי לבין הדין הזר. זאת, ראשית, שכן אף בדין הישראלי הוכרו היבטים לחילוט שמהותם עונשית, או למצער מעין-עונשית.
--- סוף עמוד 29 ---
כך, בוודאי שאין לראות בחילוט משום השבה או פעולה תרופתית, כטענת המשיב. ושנית, וכאן העיקר, הרי שלא מדובר בשוני מהותי, בהינתן שבבסיס איסור הניכוי המפורש נטועים, בדומה לשנקבע בדין הישראלי, שיקולים של סיכול מדיניות ציבורית.
להלן אעמוד, בתמצית, על שנקבע בפסיקה הזרה בנושא שבמחלוקת.
58. כאמור, בארצות-הברית נאסר במפורש, בין היתר, על ניכוים של קנסות, עונשים וסכומים אחרים ("Fines, penalties, and other amounts"). כך, בהוראת החוק הרלוונטית (26 U.S. Code § 162(f)), שחוקקה בשנת 1969, נקבע, ככלל, כי לא ניתן יהיה לנכות: