"any amount paid or incurred (whether by suit, agreement, or otherwise) to, or at the direction of, a government or governmental entity in relation to the violation of any law or the investigation or inquiry by such government or entity into the potential violation of any law".
עיגונה של הוראה זו בידי הקונגרס בא בעקבות מספר הכרעות של בית המשפט העליון בעניין, בהן אומץ העקרון לפיו אין להתיר את ניכויה של הוצאה אם יהיה בכך כדי לסכל מדיניות ציבורית ברורה (ראו, בין היתר, Textile Mills Sec. Corp. v. Commissioner, 314 U.S. 326 (1941); Commissioner v. Heininger, 320 U.S. 467 (1943); Lilly v. Commissioner, 343 U.S. 90 (1952); Comm'r v. Tellier, 383 U.S. 687 (1966). ראו גם ע"א דמארי, בפסקה צא; Kitty Richards, An Expressive Theory of Tax, 27(2) CORNELL J.L. & PUB. POL'Y 301, 337 (2017)); וכן Abraham N.M. Shashy Jr., Sara A. Silverstein & Ariana F. Wallizada, Beyond Frustration: Section 162(f) and the Deductibility of Fines, Penalties, and Settlement Payments, 17(4) FLA. TAX REV. 349, 363-366 (2015)). כך, באחד מפסקי הדין המנחים בנושא (פרשת Tank Truck Rentals v. Comm'r, 356 U.S. 30, 33-34 (1958)) נקבע, כי אין להתיר את ניכויה של הוצאה פלונית אם:
"the deduction would frustrate sharply defined national or state policies proscribing particular types of conduct, evidenced by some governmental declaration".
--- סוף עמוד 30 ---
נראה כי עקרון זה, על הכללים שנקבעו לאורו, עודו מיושם בפסיקת בתי המשפט בארצות-הברית. כך, למשל, בפרשת Hackworth v. Comm'r, 155 Fed. Appx. 627, 632 (4th Cir. 2005) נקבע, כי אין להתיר את קיזוזם של כספים שחולטו אגב ניהול פעילות הימורים בלתי-חוקית, שכן:
"Such a deduction would run contrary to the public policy and laws of the State of South Carolina".
על עקרון זה חזר גם, למשל, בית המשפט הפדרלי לערעורים בפרשת Nacchio v. United States, 824 F.3d 1370 (Fed. Cir. 2016). בית משפט קמא סבר כי אין ללמוד מההכרעה בפרשה זו, או בפרשות אחרות אליהן הפנה המערער, לענייננו, נוכח השוני הנטען בדינים. כאמור, כשלעצמי איני רואה בכך שוני של ממש, אלא דווקא דמיון בדינים, שיש בו כדי לתמוך במסקנה אותה מכתיב הדין הישראלי.