מנגד, הובעה העמדה לפיה "חילוט רכושו של אדם טומן בחובו פגיעה קשה בזכות הקניין הנתונה לו" (ע"פ 80/19 אהוד מאיר שאיבות בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה
--- סוף עמוד 35 ---
22 [פורסם בנבו] (11.8.2019). ראו גם, למשל, עניין שם טוב, בפסקה 43; בג"ץ 8630/04 ואנונו נ' מנהל בית הסוהר "שקמה", פסקה 27 [פורסם בנבו] (25.7.2005); ועע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר, פסקה כא [פורסם בנבו] (5.3.2013)). ובמקום אחר צוין כי "מעצם טיבו פוגע הליך החילוט הפלילי בזכות הקניין, שזכתה להגנה חוקתית בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" (ע"א 7025/12 קמור רכב (1990) בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 11 [פורסם בנבו] (25.5.2014)).
65. ההכרעה בשאלה האמורה אינה פשוטה (ראו בהקשר זה בג"ץ 4197/00 התאחדות הקבלנים והבונים בישראל נ' שר האוצר [פורסם בנבו] (17.1.2001). לדיון בדבר עצם הזכות החוקתית לבצע עבירה, ולגישות השונות בעניין, ראו, למשל, ברק מדינה דיני זכויות האדם בישראל 63-61 (2016), לעומת מידתיות במשפט, בעמוד 66). עם זאת, איני רואה צורך להכריע בה במקרה דנן. אף אם תאמר שיש לראות בחילוט, בנסיבות העניין, משום פגיעה בזכותו החוקתית של המשיב לקניין, הרי שממילא מדובר בפגיעה מידתית. כאמור, גם הזכות החוקתית לקניין היא זכות יחסית. יש לאזנה למול זכויות ואינטרסים נוגדים. בענייננו, הן החילוט והן הטלת המס משרתים תכליות ציבוריות חשובות. השימוש באמצעי אחד אינו מוציא את אפשרות השימוש באמצעי אחר. יש בהפעלתם המקבילה כדי להביא ל"אכיפה משולבת" (ראו, למשל, ע"א צברי, בפסקה 7; ת"א (מחוזי מר') 46448-03-13 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (25.3.2019); ועניין אבנון, בפסקה 11 לפסק דינה של השופטת ע' ברון). לדידי, לפגיעה הנוצרת קיים צידוק משמעותי, בוודאי לאחר הרשעת המשיב בפלילים, באופן שאינו מאפשר להגדירה כבלתי-מידתית (יש להזכיר כי סעיף 21(א) לחוק האיסור מאפשר אף לחלט "רכוש כשר וחוקי לחלוטין, ובלבד שהוא שווה ערך לרכוש הקשור בעבירה". ע"פ 6889/11 מדינת ישראל נ' עובד, פסקה 22 [פורסם בנבו] (14.5.2012)).
66. אשר לטענת המשיב בדבר חובת ההגינות המוטלת על המערער, עמדתי היא כי גם טענה זו דינה להידחות. טענה זו נסמכת על אמרת אגב בדנ"א דמארי, מפי השופט נ' סולברג, לפיה "כאשר לפקיד השומה נודע על אירוע של גניבה – ובד בבד נודע לו שהגניבה הושבה, הרי שהטלת מס על אותה גניבה עשויה להיות בלתי ראויה, וכמוה, אולי, כשימוש בסמכות מינהלית בחוסר תום לב" (שם, פסקאות 7-6 לחוות דעתו. ראו גם בפסקה ב לחוות דעתו של המשנה לנשיאה (בדימוס) א' רובינשטיין)). ובהשאלה לענייננו, על פי הלך מחשבה זה ניתן לטעון, כי עוד במסגרת הסדר הטיעון מנוע היה