מכל מקום, בענייננו חולטו מידי המשיב כספים שמשקפים את פירות העבירה בלבד (פסקאות 12 ו-18 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי), ולא כאלו שסייעו לביצועה. אשר על כן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, מנגנון החילוט הופעל בענייננו מכוח סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון ("רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה, או שיועד לכך"), ולא מכוח סעיף 21(א)(1) לחוק זה, כך שגם אם יש ממש בדבריו של חברי השופט מינץ, הרי שאין בכך כדי להשליך על המקרה שלפנינו.
37. בפסקה 2 לחוות-דעתו, מבקש חברי, השופט מינץ, ליצור אבחנה בין ענייננו ובין ע"א 6266/19 מדינת ישראל – המנהל האזרחי באיו"ש נ' אבנון [פורסם בנבו] (25.8.2021), שאליו הפניתי לעיל. בדבריי לעיל ציינתי, כי "ניתן למצוא בפסיקה הקבלה מסוימת, או שמא חפיפה, בין פעולת ההשבה ובין מעשה החילוט, במובן זה ששתי הפעולות האמורות 'מתקזזות' האחת עם רעותה ולא ניתן לקיימן זו לצד זו". על קיומה של ההקבלה האמורה ניתן ללמוד מאינדיקציות שונות, כפי שפורט בהרחבה בחוות דעתי. בשולי הדברים ואך לשם הדוגמה, הפניתי לעניין אבנון האמור, שמלמד – ונראה שעל כך גם חברי השופט מינץ אינו חולק – כי חילוט יכול לעתים להוביל לאיון ההתעשרות באופן שיש בו כדי לייתר את השבתה; הא ותו לא (והדברים נכונים אף בכל הנוגע למטרה שלשמה הפניתי לדברי פרופ' אדרעי, שעליהם עמד חברי בפסקה 3 לחוות-דעתו).
38. הנה כי כן, אין לי אלא לשוב על האמור בחוות-דעתי, שיש בה לטעמי כדי לאזן באופן ראוי בין האינטרסים השונים שמונחים על הכף.
ש ו פ ט
--- סוף עמוד 54 ---
השופט ד' מינץ:
במחלוקת שנפלה בין חבריי, אני מצטרף לדעתו של חברי השופט ג' קרא כי אין להתיר למשיב לנכות את סכום החילוט מהמס שהוטל על הכנסתו החייבת.
1. מבלי להידרש ל"מבחן הסיכון" שנקבע בעניין דמארי (ע"א 4157/13 דמארי נ' פקיד שומה רחובות [פורסם בנבו] (3.2.2015)) ולהחלתו על נסיבות ענייננו (הגם שאני כשלעצמי סבור כי הדבר מעורר קשיים בלתי מבוטלים), אין לטעמי הרבה מקום לספק, כפי שהצביע חברי השופט קרא, כי אופיו של החילוט אינו תרופתי כי אם עונשי-הרתעתי. גישתו של חברי השופט שוחט נשענת על כך שהחילוט אינו בבחינת עונש במובן המילולי של המילה, אולם לדעתי מדובר בפרשנות החוטאת למטרה. לדעתי, על מנת להכריע בשאלה אם יש מקום כעניין שבמדיניות להכיר בחילוט כהוצאה מותרת בניכוי, יש לעמוד על מהותו. ואכן, כפי שציין חברי השופט קרא בהרחבה בחוות דעתו (פסקאות 47-45 והאסמכתאות שם), בית משפט זה עמד לא אחת על התכליות העונשיות-הרתעתיות-מניעתיות של מנגנון החילוט בכללותו, העולות בקנה אחד עם הסדר החילוט הקבוע בחוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 (להלן: חוק איסור הלבנת הון או החוק). אף אם לצד תכליות אלה קיימת גם תכלית של הוצאת בלעו של הגזלן מפיו והשבת הגזל לבעליו (תכלית שאינה מתקיימת בכל מקרה של חילוט; ודי אם אזכיר בהקשר זה כי חילוט יכול שיוטל גם על רכוש בשווי של "רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך" (סעיף 21(א)(1) לחוק)), אין בכך כדי להוליך למסקנה כי מנגנון החילוט הוא בעל מאפיינים "אזרחיים דומיננטיים" כדברי חברי. מהותו של החילוט כעונשי-הרתעתי מחייבת את הקביעה כי אין להתיר למשיב לנכות את הכספים שחולטו. כל מסקנה אחרת תיטול את העוקץ מהשימוש במנגנון החילוט או למצער תקהה אותו (ראו בהקשר זה: עניין דמארי, פסקאות פ"ט ו-צ"א לחוות דעתו של המשנה לנשיאה א' רובינשטיין ופסקה 12 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל), ועם זאת לא ניתן להשלים.