לפיכך, לוּ תישמע דעתי, הערעור יידחה ופסק דינו של בית המשפט המחוזי יוותר על כנו.
התייחסות לחוות-דעתו של חברי השופט ד' מינץ
35. אחר הדברים אלה, הונחה לפניי חוות-דעתו של חברי השופט ד' מינץ, שצידד בעמדת חברי השופט ג' קרא.
36. חברי השופט מינץ, בפסקה 1 לחוות-דעתו, מציין כי אופיו של מנגנון החילוט "אינו תרופתי כי אם עונשי-הרתעתי". הוא מטעים עוד, כי אף אם לצד תכליות אלה קיימת גם תכלית של הוצאת בלעו של הגזלן מפיו, הרי שזו אינה מתקיימת בכל מקרה של חילוט; ובהקשר זה הפנה הוא לסעיף 21(א)(1) לחוק איסור הלבנת הון, שלפיו שוויו של הרכוש שיחולט יהא, בין היתר, בשווי של "רכוש ששימש לביצוע העבירה, שאיפשר את ביצועה או שיועד לכך". בדבריו, מכוון חברי לכך שהעובדה שהיקף החילוט כולל לא רק את הרכוש בעל הזיקה הקרובה ביותר לעבירה (פירות העבירה), אלא גם רכיבים נוספים כגון "רכוש ששימש לביצוע העבירה [...]", מלמדת על אופיו העונשי-הרתעתי של מנגנון החילוט.
העובדה שעל פי חוק איסור הלבנת הון ניתן לחלט גם רכוש ששימש לביצוע העבירה, אינה גורעת ממסקנתי. היתרון הכלכלי שצמח לעבריין, ואשר מנגנון החילוט מיועד להוציאו מידיו, אינו מתבטא בהכרח רק ברווח הנקי שהופק מן העבירה (פירות העבירה). שהרי, כל התקבולים שהוחזקו בידי העבריין, הפירות שהופקו והרכוש שסייע בהפקתם, שמקורם בזיקה כזו או אחרת לעבירת המקור, יסודם בחטא ועל כן הם ניתנים לחילוט (ראו והשוו גם: ע"פ 6339/18 בלווא נ' מדינת ישראל, פסקאות 35-34 לחוות-דעתו של השופט ע' פוגלמן [פורסם בנבו] (15.1.2020)). לשיטתי, אפוא, אין בחילוט הרכוש, גם זה שסייע לביצוע העבירה, כדי להפוך את הכספים שחולטו לכדי קנס (שמקנה, לשיטת חברי השופט מינץ, את האופי העונשי למנגנון החילוט). זאת, שכן "קנס – 'מכה' את העבריין בכיסו בשל הפרת הדין, בשיעור שקובע החוק והוא משתלם ממשאביו הכספיים הלגיטימיים של הנידון; ואילו חילוט – נוטל מן הנידון רכוש שהושג
--- סוף עמוד 53 ---
בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו, כרכוש שאינו שייך לו אלא מוחזק על ידו שלא כדין [ההדגשות שלי – ש'ש']" (עניין בן שטרית, עמ' 410). ואכן, בבש"פ 5723/14 שיר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (3.11.2014) נקבע בהקשר זה – והדברים יפים לענייננו – כי "באשר לסוגיית גובה הסכומים נושא העבירה, אכן הלכה היא כי 'בלעו של גזלן' משמעו הכספים בהם בוצעה העבירה ולא ה'עמלה' שגוזל כל עבריין אגב ביצועה [...]. חילוט רכושו של הנאשם נובע מכך שאין המדובר ברכושו, שכן זה הושג בעבירה, אלא ברכוש שהוא למעשה של הציבור, ולכן יש לחלטו" (שם, פסקה 12).