פדיון חופש
66. לטענת התובע, בהתאם להסכם ההעסקה שנחתם עמו היה זכאי הוא ל-30 ימי חופש בשנה, שהם צבירה של 2.5 ימים לכל חודש העסקה לפיכך, טען התובע משהחסירה הנתבעת משך כל תקופת עבודתו מידי חודש חצי יום חופש זכאי הוא להפרשים בגין ימי חופשה שהוחסרו בניגוד להסכם העסקה בגין 21.5 ימי חופשה (ההפרה הראשונה) ששוויים 27,412.5 ש"ח.
67. עוד טען התובע כי אחרי ההחלטה על פיטוריו ועד לחודש 10/16 (ההודעה בדבר סיום העסקתו נמסרה לו בחודש 3/16) בוצעה על ידי הנתבעת בתלושי שכר התובע שהוצאו לו על ידה, צבירה של 2 ימי חופשה (צבירת ימי חופשה במהלך תקופת ההסתגלות ותקופת ההודעה המוקדמת). בהתאם ללשון הסכם העסקתו זכאי היה התובע לצבור ימי חופש גם בתקופת ההסתגלות וגם בתקופת ההודעה המוקדמת.
68. זאת ועוד, בתלוש שכר חודש 11/16 ביצעה הנתבעת רישום כוזב ומחקה הנתבעת לתובע 43.5 ימי חופשה שנצברו לזכותו במהלך העסקתו (ההפרה השנייה) וזאת על אף שבחודש קלנדרי אין יותר מ-30 ימים. יש לדחות טענות הנתבעת לקיזוז ימי חופש כנגד הודעה מוקדמת שכן הנתבעת העלתה טענות סותרות כאשר קיזוז ימי חופש כנגד הודעה מוקדמת מנוגד לדין עת התובע לא בקש ולא אישר מפורשות רצונו לשהות בחופש. הנתבעת לא הוכיחה כי קיבלה אישור כדין של הגורם המוסמך- חברי הוועד המנהל של הנתבעת לקיזוז ימי החופש. עוד לא הוכיחה הנתבעת טענותיה לפיה עובדי הנתבעת ובכלל זה התובע הוצאו לחופשה מרוכזת, לא הומצאו כל אסמכתאות התומכות באמור, לרבות הודעות שנשלחו לתובע.
69. משכך, עתר התובע לתשלומם של 65 ימי חופשה הכוללים 21.5 ימי חופשה שלא נצברו בהתאם להסכם ההעסקה ושווים של 43.5 ימי חופשה שנוכו מצבירת ימי החופש של התובע בתלוש שכר חודש 11/16.
70. לטענת התובע בהתאם להסכם העסקתו תקופת ההסתגלות הגיעה לו לאחר תקופת ההודעה המוקדמת כאשר ככל שהמעסיק מוותר על עבודת התובע בתקופת ההודעה המוקדמת אולם יחסי עובד מעביד ממשיכים לחול על הצדדים זכאי התובע כי זכויותיו ימשיכו להיצבר לזכותו לרבות ימי חופש כמו כל יתר התנאים הנילווים.
71. זאת ועוד, בחישוב שהציגה הנתבעת לתובע באמצעות סמנכ"ל הכספים בחודש 12/16 ביטאה את זכות התובע לצבירת ימי חופש בתקופת ההודעה המוקדמת ובתקופת ההסתגלות בה ממשיכים להתקיים יחסי עובד מעביד.
72. בהתאם טען התובע כי הוא זכאי לשווים של 65 ימי חופש לפי החישוב שהציגה הנתבעת לתובע לפיו שווי יום עבודה עמד על 1,275 ₪ ובסה"כ 83,320 ₪ לחילופין עתר התובע לחישוב 65 ימי חופש לפי משכורתו שעמדה על 20,000 ₪ בחלוקה ל-21 ימי עבודה ולשווי יום בסך 952 ש"ח ליום עבודה ובסה"כ 61,880 ₪.
73. לטענת הנתבעת, יום עבודתו האחרון של התובע חל ב-16.3.16. החל מיום 17.3.16 ועד ליום 15.12.16 קבל התובע שכר עבודה מבלי שנדרש לעבוד כלל. הסכם העבודה של התובע העניק לו 30 ימי חופש בשנה בעוד שעל פי חוק היה התובע זכאי ל-10 ימי חופש בלבד. ההסכם שותק לעניין פדיונם של ימי החופש הסכמיים שכן אין פדיון לימי חופש הסכמיים וזאת בשונה מימי חופש על פי חוק. אין חולק שהנתבעת מחקה את ימי החופשה של התובע שנצברו לזכותו בתלוש שכר חודש 11/16 וזאת לאחר קבלת יעוץ משפטי וההבנה שבתקופת ההסתגלות התובע לא נדרש לעבוד ולפיכך, ובהתאם להוראות חוק חופשה שנתית - לא זכאי לימי חופש בימים שבהם לא עבד אלא רק בגין ימים בהם עבד בפועל. כאשר ימים אלו אינם ניתנים לצבירה. יש להבחין בין ימי חופשה והודעה מוקדמת חוזיים לחופשה והודעה מוקדמת המוקנים על פי חוק. משהסכם התובע לא קבע מפורשות שהתובע זכאי לפדיון ימי החופשה ההסכמיים הרי שבדין מחקה הנתבעת ימים אלה מתלוש שכר התובע בחודש 11/16.
74. כמו כן, יש לדחות טענות התובע בעניין ניכוי ימי חופשה מרוכזת של כלל העובדים במהלך חול המועד סוכות עקב אי קבלת / מסירת הודעה כי עליו לשהות בחופשה בזמן שהתובע לא עבד בפועל. התובע יכול היה בנקל להיווכח כי ימים אלה הורדו במסגרת תלוש שכר חודש 10/16 ועל אף האמור, לא הלין על כך.
75. סעיף 25(א) לחוק בהחוזים (חלק כללי) התלש"ג -1973 קובע:
חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
76. בפרשנות חוזה, יש להתחקות אחר אומד דעתם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים. ניתן ללמוד על אומד הדעת (המטרות היעדים והאינטרסים שהצדדים ביקשו להגשים במשותף) מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.
77. בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיון ויזום (1991) בע"מ [פורסם בנבו] (להלן: הלכת אפרופים) נקבע כי בהעדר אפשרות להתחקות אחר אומד דעתם המשותף של הצדדים לחוזה, ייבחן החוזה על פי תכליתו האובייקטיבית. אלה הם הערכים, המטרות האינטרסים שחוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת, נועדו להגשים. בכלל זאת, על בית המשפט ליטול במניין שיקוליו, בין היתר, את תום הלב של הצדדים ואת היעילות העסקית העומדת בבסיס כריתת ההסכם. בהלכות מאוחרות נקבע כי העקרונות הפרשניים שנקבעו בהלכת אפרופים שרירים וקיימים ואף התיקון לחוק החוזים לא שינה מכך, והדגיש את החשיבות שיש להעניק ללשון החוזה בתהליך הפרשני. (דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"נ נ' רכבת ישראל בע"מ) [פורסם בנבו].
78. בהסכם העבודה שנחתם בין התובע לנתבעת בענייננו ביום 25.3.2014 נקבע בסעיף 7.15 כדלקמן:
"מוסכם בזאת כי במידה והעמותה תחליט על הפסקת עבודתו של המנכ"ל בעמותה לפני תום תקופת ההסכם, ימשיך המנכ"ל לקבל משכורת במשך שישה חודשים (6) וכן את כל ההטבות המגיעות לו כולל רכב צמוד והוצאות. מעבר למועד ההודעה על הפסקת העבודה כחוק וזאת לאחר הודעת 90 יום מראש כמפורט בסעיף 5.3.
סעיף 5.3 להסכם קובע:
"כל אחד מהצדדים להסכם זה רשאי לסיים את תקופת ההסכם בכל עת מכל סיבה שהיא בהודעה בכתב ומראש על כך, שתימסר לצד האחר לפחות 90 יום מראש".
סעיף 7.9 להסכם קובע כדלקמן:
"חופשה שנתית לה זכאי המנכ"ל היא 30 ימי עבודה בשנה". ההדגשה הוספה ש.ד
79. בעניין זכאות התובע לחופשה שנתית סבורים אנו כי יש לקבל באופן חלקי טענות התובע בעניין האמור.
80. מניתוח סעיפי ההסכם עולה כי מקום שבו התכוונו הצדדים להעניק לתובע זכויות מטיבות בתקופת ההסתגלות / הודעה מוקדמת דאגו הצדדים לעגן האמור מפורשות במסגרת ההסכם כך בעניין הרכב והוצאות נילוות לרכב הן לתקופת ההסתגלות והן לתקופת ההודעה המוקדמת שנקבעה על פי ההסכם מעבר להוראות החוק.
81. ההסכם שותק בעניין המשך צבירת ימי חופשה במהלך תקופת ההסתגלות וההודעה המוקדמת.
82. בהתאם להוראות הפסיקה מקום בו ביקשו צדדים לעגן זכויות שהינן מעבר למוקנה לעובד על פי החוק עליהם לעגן זאת מפורשות במסגרת הוראות ההסכם. משההסכם שותק בעניין המשך צבירת ימי חופש בתקופות האמורות בשונה מרכב צמוד והוצאות הרי שפועל יוצא מהאמור שהצדדים לא התכוונו להעניק לתובע ימי חופשה הסכמיים לתקופה בה לא עבד התובע בפועל כמנכ"ל הנתבעת.
83. את האמור, ניתן ללמוד בנוסף מניסוח הוראת סעיף 7.9 להסכם הקובעת כי המנכ"ל יהא זכאי בגין חופשה שנתית ל-30 ימי עבודה בשנה. משהתובע לא עבד בפועל בתקופת ההסתגלות וההודעה המוקדמת אזי אין מקום להמשך צבירת ימי עבודה כחופשה.
84. עם זאת, סבורים אנו כי הנתבעת קיפחה את התובע עת בחרה מידי חודש לצבור לזכותו 2 ימי חופשה וזאת במקום 2.5 ימי חופשה מידי חודש וזאת עד לסיום עבודתו בחודש 3/16 ובניגוד להוראות הסכם ההעסקה.
85. עד לחודש 3/16 צבר התובע 29 ימי חופש על פי ההסכם (כמפורט בתלושי שכר התובע). עד לאותו מועד השלים התובע 24 חודשי עבודה במסגרתם נצברו לו מידי חודש כאמור 2 ימי חופשה בלבד. לפיכך התובע היה זכאי בנוסף ל-29 ימי החופשה שנצברו לו על פי תלושי שכרו עד לחודש 3/16 ל-12 ימי חופשה נוספים המהווים חצי יום חופשה לכל חודש בו הועסק התובע בפועל ובסה"כ היה התובע זכאי בסיום עבודתו לפדיונם של 41 ימי חופשה.
86. נציין, שאין בידינו לקבל טענות הנתבעת לעניין היעדר אפשרות פדיון ימי חופש הסכמיים שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות ההסכם השותק בעניין האמור לרבות טענותיה בעניין הפחתת ימי חופש בגין חול המועד בהיות עובדי הנתבעת בחופשה מרוכזת טענות אלה של הנתבעת נטענו בעלמא ולא הוכחו על ידה ועל כן אלה נדחות.
87. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לשוויו של יום חופש כאשר לטענת התובע זכאי הוא לשווי יום חופש בסך של 1,275 ₪ לפי חישובים שהציגה הנתבעת וכחלופה לפי סך של 952 ₪. מנגד, טענה הנתבעת כי לפי תלושי שכר התובע שווי יום עבודה עמד על 833.33 ₪ ועל פי חישוב המטיב עם התובע כעולה מתצהירה של חשבת השכר מטעם הנתבעת הגב' כהן על סך של 909 ₪ לכל היותר.
88. בעניין האמור, אין אנו מקבלים את חישובי מי מהצדדים. סבורים אנו כי יש לכלול בשכר הקובע כטענת התובע את שווי גילום הרכב ששולם לתובע העומד על סך של 23,969.51 ₪ שכרו בשלושת החודשים שקדמו לסיום העסקתו בפועל במכפלת שווי יום עבודה 1,089 ₪ ב-41 ימי החופשה להם זכאי התובע מביא לסך של 44,670 ₪ פדיון חופש לו זכאי התובע.