42. המסקנה מכל האמור היא שיש לדחות את הערעור בכל הנוגע למסקנת בית המשפט קמא כי הסכם העמלה איננו מותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין כהן לבין החברה, וכי לא הוכחה הפרה שלו על ידי משיבה 1 או על ידי העומד מאחוריה (כהן). לפיכך, בדין ניתן צו אכיפה להסכם העמלות לבקשת משיבה 1, שכן הסכם העמלות מוסיף להתקיים ולחייב את הצדדים. לצד זאת, על פי פרשנותו הנכונה של ההסכם, הזכות לתשלום מכוחו, קמה למשיבה 1 רק בגין התקשרויות של החברה בעסקאות של העמדת אשראי לקבוצות רכישה, שהן פועל יוצא של פעילות שהתהוותה או שתתהווה במעורבותם של כהן או חדד בקשר לפעילות זו. ומכלל ההן נלמד הלאו, למשיבה 1 אין זכות לתשלום מכוח הסכם העמלות בגין עסקאות העמדת אשראי לקבוצות רכישה אשר המגעים לעריכתן היו ללא מעורבותם של כהן וחדד בקשר לפעילות האמורה.
43. אם תשמע דעתי אפוא, הערעור יתקבל בחלקו כמפורט בסעיף 42 לעיל. בנסיבות אלו, לא הייתי מחייב מי מהצדדים בהוצאות.
ש ו פ ט
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
1. אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ, בפסק דינו ולנימוקים שהובילוהו למסקנה זו.
2. המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף [פורסם בנבו] (20.11.2019); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ [פורסם בנבו] (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות; וכן ע"א 7669/18 זהבי נ' זהבי [פורסם בנבו] (8.12.2019), פסקאות 23 ו-30 לפסק דיני).
3. המערערת 1 עשתה הסכם עם חברה שהוקמה על ידי עובדהּ, מר משה כהן. ההסכם קבע ב"רחל בתך הקטנה" כי החברה – להבדיל ממר כהן – תספק למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה, ובתמורה לכך תקבל עמלה בשיעור של 20% מהכנסות נטו אשר תופקנה על ידי המערערת 1 ממימון המיזמים. כמו כן קבע ההסכם, במפורש, כי יחסי הצדדים הם יחסי ספק-לקוח שאינם קשורים ליחסי עובד-מעביד שהיו אז למר כהן עם המערערת 1. למרות זאת, סיפרה המערערת 1 לבית משפט קמא – ואחר כך, גם לנו – כי הסכם העמלה בא לקיצו עם סיום יחסי העבודה שלה עם מר כהן.
4. מנגד, טוענות המשיבות כי הסכם העמלה מזכה אותן בתמלוג תמידי מרווחי המימון של המערערת 1, כל אימת שמדובר בליווי מיזמי בנייה של קבוצות רכישה – זאת למרות שההסכם מדבר על מסגרת העבודה של "ספק" מול "לקוח". לפי סיפור זה, תמלוג כאמור אמור להיות משולם לחברה גם כשזו אינה מספקת למערערת 1 קבוצות רכישה לשם קבלת הלוואות חוץ-בנקאיות לליווי מיזמי בנייה. סיפור זה זכה להצלחה אצל בית משפט קמא, אולם נדחה על ידינו.
5. סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה. החלטה כאמור תהא נכונה ברוב-רובם של המקרים, והיא אף תביא לחיסכון משמעותי בזמן שיפוטי יקר ובעלויות התדיינות נוספות. באשר לאותו בעל דין נדיר ומיוחד שבפיו סיפור אמת המנוגד להוראותיו הכתובות של החוזה המסחרי שעשה – בעל דין כזה יכול להלין רק על עצמו. זאת מאחר לאיש אין – ולא ראוי שתהא – יכולת להטיל על בתי המשפט, ועל החברה בכללותה, עלויות התדיינות מיותרות בתכלית על ידי כתיבת הסכמים שאינם תואמים את המוסכם. במונחים כלכליים, הסכמים כאלה הם בגדר החצנה שלילית, שאותה אין כל סיבה לעודד או להרשות. היצמדות לתנאיו הברורים של חוזה עסקי כתוב מונעת החצנה מיותרת זו, וטוב שכך (ראו והשוו: Alex Stein, An Essay on Uncertainty and Fact-Finding in Civil Litigation, with Special Reference to Contract Cases, 48 U. TORONTO L.J. 299, 341-344 (1998)).
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
ניתן היום, י"ג בסיון התשפ"ב (12.6.2022).