בית המשפט המחוזי בירושלים
ת"א 33088-05-18 טהר בע"מ נ' משרד ראש הממשלה/הרבנות הראשית
תיק חיצוני:
בפני כבוד השופטת ענת זינגר
התובעת
חב' טוהר בע"מ ח.פ. 510187149
נגד
הנתבעת
הרבנות הראשית לישראל
התובעת באמצעות ב"כ עו"ד צבי וולפסון ועו"ד אליהו שוורץ
הנתבעת באמצעות ב"כ עו"ד מני מנחם ועו"ד מנחם סבג (פרקליטות מחוז י-ם אזרחי).
פסק - דין
בפני תביעה כספית אשר הועמדה על סך של 5,500,000 ₪ "לצרכי אגרה" (נטען כי הנזק המלא עולה על שבעה מיליון ₪). בצורה פשטנית ייאמר כי התובעת, חברת טוהר בע"מ (להלן: "התובעת" או "טוהר") היא חברה אשר יבאה לארץ שרוולי נקניק מחברה יפנית בשם NIPPI (להלן: "חברת ניפי").
אין חולק כי ביולי 2014 החליטה הנתבעת, הרבנות הראשית לישראל (להלן: "הנתבעת" או "הרבנות") שלא לחדש לזו תעודת כשרות לאותו מוצר שייבאה לארץ ולאפשר לה רק להמשיך ולמכור את המלאי שכבר היה בידיה.
עוד אין חולק כי עקב כך התובעת הגישה עתירה לבג"ץ. אשר סומנה 1558/15. במסגרת אותה עתירה התקיימו מספר דיונים, עד שביום 7.3.17 ניתן פסק הדין. פסק הדין מבחין בין המישור העקרוני (האם מחמת מחלוקת הלכתית ניתן לאשר המוצר), לבין המישור המעשי. במישור המעשי, לא ניתנה הוראה המחייבת מתן תעודת כשרות, ברם במישור העקרוני ניתן צו מוחלט, בהקשר תחום.
מחמת האמור - התובעת למעשה קרסה כלכלית, סגרה המפעל ופיטרה את עובדיה. התובעת טוענת כי יש להשית את נזקיה בשנים הרלוונטיות על הנתבעת (2014 עד הרבע הראשון של שנת 2017).
לא בכדי נקטתי במילים "בצורה פשטנית", שכן כפי שיובא להלן, נדרשת תשתית ראייתית נרחבת כדי לעמוד על התמונה במלואה (הן הליכים פנימיים אצל הנתבעת והן ההליכים בפני בג"ץ בעת הדיון בעתירה) - ולכך אדרש להלן.
בסופו של יום, מסקנתי היא כי אין מקום לקבל את התביעה.
הטענות בתביעה ובהגנה;
1. בתביעה מתוארת טוהר כחברה אשר "עסקה במשך למעלה מ-20 שנה בייבוא חומר גלם ספציפי לתעשיית המזון- שרוולי נקניק – מייצרנית יפנית..." (ר' סעיף 5 לתביעה. אעיר כי במהלך הטיפול בתביעה זו תוקנה. ההפניות הן לתביעה המקורית ונספחיה, אלא אם צוין במפורש אחרת). נטען כי "משך כל שנות פעילותה, היה לשרוולי הנקניק מתוצרת ניפי, הכשר/תעודת כשרות שניתנה על ידי הנתבעת..." (סעיף 6 שם). התובעת מתארת כיצד ביום 16.7.14, בוטל ההכשר והיא נדרשה להגשת הבג"ץ אשר בו ניתן פסק דין במרץ 2017 "לפיו החלטת הנתבעת בוטלה וזאת מחמת חוסר סמכות" (שם, ס' 9). נטען כי מחמת החלטת הנתבעת נותר מלאי של סחורה ללא דורש. כמו כן, לקוחותיה של התובעת הפסיקו להתקשר עימה. עת ארך הדיון בבג"ץ כשנתיים, נותרה התובעת מול שוקת שבורה וקרסה כלכלית. חברת ניפי סגרה את פס היצור הכשר במפעלה עד שלא נותר לתובעת מנוס אלא לסגור גם את מפעלה בארץ. נטען כי המוצר מחברת ניפי היה לאורך השנים מוצר עיקרי וכמעט יחיד של התובעת וכך ירד לטמיון מפעל חייו של בעליה שהיה כבן 94 בעת הגשת התביעה. לשלמות התמונה אציין כי עת הוגשה התביעה דנן היה עוד מנהלה ובעל התובעת בחיים אך למרבה הצער הוא הלך לעולמו בטרם נשמעה עדותו. נטען כי התובעת התריעה מפני תוצאה אפשרית זו ואף הציעה לנתבעת פתרונות ראויים, כציון לוואי ליד חותמת הכשרות. נטען כי - "ככה לא יעשה במדינה מתוקנת בה רשויות המינהל כפופות לנורמות חוקיות, נוסף על נורמות של הוגנות, תום לב, סבירות ושקיפות, במיוחד כאשר המדובר בחיי מסחר הדורשים ודאות ויציבות. רשות בישראל אינה יכולה לנהל מלחמת גלימות ופגיונות מול האזרח" (ר' ס' 17-16, שם). נטען כי לאחר הכרעת בג"ץ לא יכולה להיות לנתבעת "כל הגנה שהיא" וכל שנותר הוא לדון בנזקים האדירים של התובעת. באשר למסגרת הנורמטיבית נשענה התובעת על עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה (אף שלא צוין החיקוק הרלוונטי). נטען כי הנתבעת הפרה כלפי התובעת את חוק יסוד: חופש העיסוק ועליה לפצותה מכוח דיני המשפט המינהלי. נטען עוד להפרת חובת תום הלב כלפי התובעת.