69. בטרם חתימה אפנה עוד לכך שהישיבה היחידה בה נקבע כי יש להתיר את ייבוא שרוולי התובעת מניפי, כלומר הישיבה משנת 2011, התקיימה בוועדת הכשרות הארצית, בעוד במסגרת ההליכים בבג"ץ נדרשה הנתבעת והסכימה לכך שהעניין יובא לדיונים בפני המועצה הארצית (כלומר החמרה, ביחס לאותו מצב קודם). לא ברורה לי נפקות הדבר, אם בכלל ומי מהצדדים לא הפנה לכך. בנסיבות אלה מצאתי רק להפנות לנתון זה, אף שהתייחסתי בפועל לגופים כגופים מקבילים.
סיכום;
לאחר שמיעת מלוא הראיות וטענות הצדדים, לא מצאתי אפוא לקבל את התביעה.
לטעמי אין להסיק מפסק הדין שניתן בבג"ץ 1558/15, או מהערות השופטים שם - כי יש להשית על הנתבעת לשלם פיצוי לתובעת. סריקה מדוקדקת של העדויות שנשמעו, המסמכים שהוגשו, והעדים החסרים (בין מחמת פטירת מר יובל ובין עדים אשר לא זומנו) - מביאה למסקנה שהתובעת ידעה עוד מתחילת שנות האלפיים כי נהלי הנתבעת אינם מאפשרים ייבוא שרוולי ניפי ככשרים לישראל. חרף זאת פעל מנהל התובעת בדרכיו לקבל תעודת כשרות, או לחלופין לכך שתתאפשר לו הבאת המוצר ללא תעודת כשרות, ככל הנראה, על בסיס הכשר של רב מחו"ל (רב אשר בדיקת הרבנות העלתה כי קיים קושי לסמוך על כשרותו). מנהל התובעת ובעליה ידע כי נדרשת השגחה צמודה במקום המפעל וכי קיימת מחלוקת הלכתית קשה באשר לאפשרות להכשיר המוצר - אך חרף זאת פנה לבחירה עסקית לפיה שרוולי ניפי יהוו את המוצר העיקרי בעסקו. עת הוחלט עוד בעת כהונת כב' הרב בקשי דורון וכב' הרב ישראל לאו שלא ניתן להכשיר המוצר, ממילא היה על התובעת להיות ערוכה לכך שאף אם ניתנה לה בהמשך תעודת כשרות, זו עשויה ועלולה גם להילקח ממנה שוב בעתיד.
גם אם ההחלטה מיולי 2014 שלא ליתן יותר תעודת כשרות, הייתה צריכה להיות מאושרת, לכל הפחות, בוועדת הכשרות של המועצה הארצית, וזאת כמוכח מעמדות השופטים בבג"ץ והכרעתם לבסוף - עדיין אין מקום לקביעת רשלנות של הנתבעת. בשאלת הפרת חובת הזהירות הקונקרטית - יש לתת את הדעת לכך שהתובעת "נהנתה" מהכשר אשר ניתן בדיוק באותה הדרך. כלומר באמצעות מכתב שיצא מלשכת רב ראשי (כב' הרב יונה מצגר), ללא שנילווה לכך אישור מתחייב במועצה הארצית.
בנסיבות אלה נמצא לקבוע שלא הופרה חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת - או לחלופין - כי זו בחרה להסתכן מרצונה.
בהמשך לאמור - ובשים לב גם לשיקולי מדיניות שלא לרפות את ידי הרבנות לדון בצורה עניינית בכשרות מוצרים אלה ואחרים, אף תוך שינוי מדיניות לנוכח שינויים בהכרעות הלכתיות, או שינויים בפועל במפעלים הנדונים ובמוצרים המיובאים - נמצא אפוא לדחות התביעה.
חרף דחיית התביעה וחרף המשאבים שהושקעו בבירורה (בכלל זה גם הקלטת ותמלול הדיונים ועלויות המומחים) - לא מצאתי להשית על התובעת את הוצאות הנתבעת ואנמק זאת בקצרה;
עלה מן המתואר לעיל כי לא נשמרו אצל הנתבעת כללים מחייבים באשר לדרך קבלת ההחלטות. כך - יצא מכתב מלשכת כב' הרב מצגר ליתן לתובעת תעודת כשרות אף שהדבר היה מנוגד לנהלים אשר לא בוטלו בכל עת שהיא ואף שלא נילווה לכך אישור במועצת הרבנות, או בוועדת הכשרות של זו (יצאו מכתבים בשנים 2003, 2005 ואישור בוועדת הכשרות ניתן רק בשנת 2011). וכך גם - ביטול התעודות נעשה באותה דרך לקויה, עת יצא מכתב מלשכת כב' הרב לאו (אף אם לאחר שימוע למנהל התובעת), בטרם התקבל לכך אישור המועצה (המכתב יצא ביולי 2014 ואישור במועצת הרבנות היה לבסוף ביולי 2016). התנהלות לקויה זו אף שלא מצאתי כי היא מצמיחה זכות פיצוי לתובעת (אשר הפיקה ממנה פירות עת במשך מספר לא מבוטל של שנים, היא ייבאה את שרוולי ניפי), די בה - כדי לגרום לכך שהנתבעת לא תקבל החזר להוצאותיה.
בהמשך לכל האמור התביעה אפוא נדחית, ברם כל צד יישא בהוצאותיו.
פסק הדין יישלח לצדדים.