88. על רקע זה נפנה לדון ברכיבי התביעה שלפנינו, ובשאלות המשפטיות שהן מעוררות. מן הדיון שקיימנו לעיל עולה כי שתיים הן השאלות המתעוררות בענייננו: ראשית, אילו רכיבים מרכיבי התביעה התיישנו; שנית, האם הבנק נהג ביחס לכל אחת מהפעולות הללו ברמת האמון ובזהירות המתחייבת בטיפול בחשבונותיהם של התובעים, באפשרו למר ספיר לפעול כפי שפעל בחשבונות אלה. באופן ממוקד יותר לענייננו, דומה כי טענת התובעים לפיה הבנק הפר את חובת הנאמנות כלפיהם נועדה לבסס את טענתם להפרת חובת הזהירות של הבנק כלפיהם, ועל כן זו האחרונה היא החובה העיקרית הנמצאת במוקד דיוננו. ודוק, הבנק פעל על פי הנחיותיו של מר ספיר, ובהתבסס על ייפויי הכוח שניתנו לו, ומכאן שהטענה לקיומה של תרמית מצדו של הבנק (וכפועל יוצא להפרת חובת הנאמנות בה הוא חב) היא מוקשית, ונראה כי אין לה
--- סוף עמוד 56 ---
על מה להישען. לפיכך, השאלה המרכזית העומדת לפתחנו היא האם, בהנחה שהיה בפעולותיו של מר ספיר כדי לחייב את התובעים ביחסיהם מול הבנק, היה על הבנק לחשוד בפעולות אלה, לחקור אותן וליידע את מר גזונדהייט על אודותיהן כנגזרת מחובת הזהירות בה הוא חב.
89. כזכור, בית משפט קמא סבר כי מרבית רכיבי התביעה התיישנו, וממילא מר גזונדהייט ידע, ולמצער לא הצליח להוכיח כי לא ידע, על אודות הפעולות המתבצעות בחשבונותיו. כפי שיפורט להלן, סבורני כי בין אם חלה התיישנות ובין אם לאו, ואף אם נניח כי מר גזונדהייט לא ידע לפרוטרוט על המתנהל בחשבונותיו, ואינני נדרש להכריע בעניין אחרון זה, שאלת אחריותו של הבנק כלפי התובעים תוכרע בהתאם לטיב הפעולות שבוצעו בחשבונות התובעים, ובפרט בעבור מה ולטובת מי בוצעו אותן פעולות. דהיינו, ככל שמדובר בפעולות שבוצעו עבור מר גזונדהייט או חברות הקשורות לו, הנחת המוצא היא כי לבנק לא הייתה סיבה להניח כי מר גזונדהייט לא התכוון להעניק למר ספיר את הזכות לבצען (וראו: ע"א 4092/90 מיטלברג נ' נייגר, פ"ד מח(2) 529, 537-536 (1994); עניין כהן, בעמ' 339; עניין עמר, פסקה 18). ויודגש, כל אותו זמן שמר גזונדהייט נתן אמון במר ספיר, והאחרון פעל בהתאם לייפויי הכוח שניתנו לו, ובעבור ענייניו של מר גזונדהייט, אין זה סביר להניח כי מנקודת מבטו של הבנק הייתה לו סיבה טובה לחשוד במעשיו של מר ספיר שעה שמר גזונדהייט, בהיותו מיודע (ולמצער מתעדכן מעת לעת בביקוריו בבנק), לא חשד בו במשך שנים רבות בהן פעל בשמו ועבורו (והשוו לעובדות המקרה בעניין כתבן). זאת, גם בשים לב ליחסי הקרבה בין השניים (ראו: עניין כחולי, בעמ' 279; דיון נוסף כחולי, בעמ' 83; עניין ורד הלבשה, בעמ' 817-816). ואולם, שונים הם פני הדברים כאשר עסקינן בפעולות שבוצעו עבור צדדים שאינם קשורים למר גזונדהייט ולחברות בבעלותו, שאז היה על הבנק לחשוד בפעולות אלה, לברר וליידע את מר גזונדהייט על אודותיהן. לאור האמור, נפנה לבחון באופן פרטני את האירועים נושא התביעה.