--- סוף עמוד 17 ---
49. התנאים המוקדמים לקבילותה של הקלטה הוצבו במשפט הישראלי עוד בשנת 1959 (ע"פ 28/59 פלוני נ' מדינת ישראל, פד יג' 1205, 1209-1208 (1959)), בעקבות הפסיקה בארצות הברית באותם ימים, ואשר עניינם קביעת מבחנים לאמינות ההקלטה. ואלו הם ששת התנאים המצטברים:
א. המכשיר, או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו;
ב. האדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו;
ג. ההסרטה או ההקלטה מהימנים ונכונים;
ד. לא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות;
ה. זיהוים של המדברים שקולותיהם נקלטו;
ו. הדברים נאמרו והעדות הוגדה מרצונו הטוב של המדבר ללא כפיה וללא פיתוי.
שלושת התנאים הראשונים עניינם הצד הטכני הטהור, היינו, טיבו של המכשיר, מיומנותו וכשירותו של מי שמטפל במכשיר ובכך שההקלטה משקפת נכונה את אשר יכול היה להיקלט.
התנאי הרביעי עניינו באמינותם של אלה אשר ביצעו את ההקלטה. יש להוכיח כי לא נעשתה חרושת ראיות - או "בישול" וכי לא טופל בהקלטה במטרה להשמיט מתוכה דברים או כדי להוסיף עליה את אשר לא היה בה מעיקרו. ההקלטה, המובאת לפני בית המשפט, או ראיה משנית שלה, אשר גם לגבי עריכתה יש להביא עדות בדבר דרך הכנתה ואמינותה, חייבים לשקף נכונה את אשר הושמע או צולם, היינו, אם נשווה את המכשיר המקליט לחושיו של אדם, הרי נוכל לומר, כי המבחנים באים להבטיח, כי מה שהמכשיר מציג לאחר ההקלטה או הצילום אכן זהה למה שחושי שמיעתו וראייתו של אותו אדם קלטו בעת קרות הדברים מעיקרם. כל טיפול פסול בדברים המוקלטים, אם בדרך ההוספה, ההשמטה או כל שינוי פסול אחר שמטרתו לשנות ממה שסליל ההקלטה או הסרטון היו מציגים, לולא טופל בו כאמור, פוסל את קבילות ההקלטה או הצילום. זיקתו של הניתן לשמיעה ו/או לצפייה ליתר החלקים עניינה במשקלה של הראיה ולא בקבילותה. כפי שיצוין בהמשך, ברבות השנים התפתחה בפסיקה מגמה של הגמשת תנאי הקבילות הטכנית של הקלטה כראיה במשפט. בעיקר אמורים הדברים בנוגע להוכחת התנאי הרביעי. נקבע כי מטרתו של הכלל היא הקפדה שלא נערכו שינויים בהקלטה גופה ולהבטיח כי לא נוספו להקלטה דברים שלא נאמרו בפועל על ידי הדוברים בה, או שמא הושמטו ממנה חלקים, באופן שהחלק שנותר בהקלטה אינו משקף נכונה את אשר נאמר בה. עם זאת, נקבע, כי "כל עוד אין ראיה בדבר טיפול זדוני בהקלטה כדי לשנותה בדרך זו או אחרת, אין בעובדה, שקטעים ממנה לא ניתנים לפיענוח או להבנה או שקטעים ממנה לא הוקלטו או נמחקו בטעות, כדי לפסול כראיה את שניתן לשמיעה ולהבנה" (ע"פ 331/88 חלובה נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 141, 146 (1990); וכן: ע"פ 378/74 מסר נ' מדינת ישראל, פ"מ ל(1) 687 (1976)). בהתאם למגמה האמורה, קיבלו בתי המשפט סלילי הקלטה כראיה,