259. עדותה של מ.פ הותירה רושם מהימן ומצאתי לקבל את דבריה במלואם. העדה מסרה את גרסתה באופן סדור, הדגימה בידה את תנועותיה של הנאשמת 2 כלפי הפעוטה, וניכר כי דיברה אמת. העדה שבה ותיארה לא אחת את שראתה, ועדותה הייתה עקבית וקוהרנטית. בהקשר זה לא מצאתי חשיבות האם היה מדובר ב"דחיפה", "הטחה", "הנפה" או "זריקה". מהות המעשה היא הקובעת, והעדה היטיבה לתאר ולהדגים את תנועותיה האגרסיביות של הנאשמת 2 שהביאו לכך שהפעוטה מצאה עצמה זרוקה ובוכה על הרצפה. לא התרשמתי כי מ.פ ביקשה לטפול על הנאשמת 2 אשמת שווא. קרבן המעשים עליהם העידה אינה בתה, וממכלול הראיות עלה כי אין, ולא היה, קשר חברי או אחר בינה לבין הוריה של אותה פעוטה. שוכנעתי כי האינטרס היחיד של העדה במסירת עדותה היה להוציא את האמת לאור. שוכנעתי מדברי העדה כי הנאשמת 2 ביצעה את המעשים כלפי הפעוטה, אשר הביאו להטחתה על הרצפה ולבכיה, תוך התעלמות ממצוקתה וממכאובה. שוכנעתי
--- סוף עמוד 222 ---
כי העדה חשה חרטה גדולה על כך שלא דיווחה בזמן אמת על אשר ראתה, אך מפני שבנה היה חדש בגן והיא רצתה להימנע מעימות עם מי מצוות הגן. תחושות החרטה של מ.פ קיבלו חיזוק בעדותה של נ.צ.
260. מנגד, לא מצאתי לתן אמון בדברי הנאשמת 2 בעדותה. הנאשמת 2 ניסתה להטעים את השתטחותה של הפעוטה ובכיה, בשל דפוסי התנהגותה, אופייה העקשני, ועצבנותה בשל כך שנמנע ממנה להמשיך לישון על המזרן. בהקשר זה, מקובלת עלי גרסת מ.פ כי כלל לא היה מזרן על הרצפה, והדבר מתיישב עם הסברה כי הגיעה לאסוף את בנה לאחר מנוחת הצהריים. כך או כך, קיומו של מזרן אם לאו, אינו מוסיף או מוריד ממסקנתי כי הנאשמת 2 הפגינה אלימות כלפי הפעוטה.
261. יתר על כן, אין בידי להתעלם מכך שהנאשמת 2 לא זכרה דבר על אודות המקרה במסגרת העימות שנערך בינה לבין מ.פ במסגרת החקירה, ואילו בעדותה בבית המשפט ידעה לספר פרטים רבים. הנאשמת 2 כלל לא הצליחה להסביר בעדותה הכיצד נזכרה כך באירוע המדובר. תחילה טענה שצפתה בסרטון, אך כשתברר שאין תיעוד חזותי של האירוע, שבה וטענה שפשוט הזכירו לה.
לעובדה כי גרסת הנאשמת 2 נזכרה לראשונה בבית המשפט יש משמעות משפטית, בעיקר משלא נשמע כל הסבר סביר לכך. המדובר ב"כבישת גרסה", פשוטה כמשמעה. הלכה היא שערכה הראייתי של עדות כבושה הינו מועט בהעדר הסבר משכנע לכבישתה (ע"פ 2854/18 משה נ' מדינת ישראל (27.08.2019)), שכן מדובר בגרסה אותה מעלה נאשם לאחר שבחן את מלוא חומר הראיות והייתה לו הזדמנות להתאימה לחומר זה, מבלי שניתנה למשטרה אפשרות ממשית לבדוק אותה בזמן החקירה, וללא חשש לתיאום עדויות וסיכול פעולות החקירה. נפסק לא אחת כי משקלה וערכה של עדות כבושה ולו רק מסיבת היותה גרסה כבושה, מועט ביותר. כך בע"פ 437/82 אבו נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(2) 85, 97; כבישת הגרסה מלמדת כי משום מה לא היה נוח לחשוד להביא לידיעת המשטרה את גרסתו, עדותו הכבושה של עד "לא רק שאינה מסייעת לגרסתו אלא הסתרת גרסה זו לשלב כה מאוחר של ההליך מחזקת את החשד והראיות כנגדו", ע"פ 597/88 אנג'ל ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(5) 221, 247, 252; כבישת הגרסה מלמדת שמדובר בסיפור "מפוברק" שהיה דרוש לנאשם זמן כדי להמציאו, "החשש הטבעי שהכבישה נועדה להתאמת הגרסה הכבושה לראיות התביעה ולסיכול האפשרות לבחון את מהימנותה, על ידי חקירתם של העדים שהעידו לפני חשיפתה", ע"פ 5730/96 גרציאני נ' מדינת ישראל, תקדין עליון כרך 98 (2) 843, 850; כבישת גרסתו של נאשם יוצרת לפיכך חיזוק לראיות התביעה, ע"פ 365/89 אשר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 113, 129; כבישת הגרסה מצדיקה החלטה של בית המשפט לדחות את הגרסה הכבושה, ע"פ 3062/92 אסולין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 221, 225.