ברע"פ 1611/16 מדינת ישראל נ' יוסי יוסף ורדי (31.10.2018) (להלן: "עניין ורדי") נקבע כי:
"אין זה מן ההכרח שאפליה בהעמדה לדין תיעשה כתולדה של כוונת מכוון. לעתים מחדלים ופעולות שביצעו רשויות האכיפה בתום-לב מביאים לכך כי רק חלק מהמעורבים הועמדו לדין, וזאת ללא פשר. גם במצבים אלה יש להבחין במידת האחריות שיש לייחס לרשויות בין מקרים בהם אי-העמדה לדין נבעה מרשלנותן של הרשויות, לבין מקרים בהם סדרי עדיפויות, שיקולי תקציב, או כוח אדם הם שהביאו לתוצאה המפלה, כמו גם מקרים בהם מאמציהן הכנים של הרשויות להביא לדין את הגורמים המעורבים לא נשאו פירות" (שם, פסקה 65).
כב' השופט מלצר העיר שם כי המינוח הנכון בהקשר זה הנו "אכיפה מפלה", אשר מתייחס לממד התוצאה, ולא "אכיפה בררנית", אשר מרמז על קיומה של כוונה להפלות.
בעניין ורדי, סוכמה ההלכה באשר לשאלה האם ניתן להכיר בהגנה מן הצדק במקרה של אכיפה מפלה שאינה מכוונת, ונקבע כי מאז עניין בורוביץ', הפסיקה ככלל קבעה באופן עקבי כי דוקטרינת ההגנה מן הצדק ככלל, והטענה לאכיפה מפלה בפרט – אינן מוגבלות לקיומו של מניע פסול העומד בבסיס פעולת הרשות. עוד נקבע כי טענה של הגנה מן הצדק בגין אכיפה מפלה יכולה להתקבל גם כאשר מדובר בפגם הנובע מחדלונה של רשות, טעות בתום לב או מחדל (כך גם בע"פ 5107/18 אנדרי קייס נ' מדינת ישראל (16.1.2019) פסקה 32), כאשר בחינה של אכיפה מפלה שאינה מכוונת, תעשה אף היא בהתאם למבחן התלת-שלבי הקבוע בפסק דין בורוביץ'.
270. במסגרת עניין רותם נקבע כי: "מקומן של טענות המכוונות לשיקול דעת הרשות בהגשת כתב אישום מקומן, ככלל, בערכאה הפלילית וכי ניתן יהיה לבחון אותן במסגרת ההגנה מן הצדק... בהפעילו ביקורת שיפוטית, לא בוחן בית המשפט איזו החלטה היה מקבל לו היה נכנס בנעלי רשויות התביעה" (שם, פסקה 87 לפק דינו של כב' השופט פוגלמן).
עוד נקבע בעניין רותם כי: "בהחלטה בשאלה אם להגיש כתב אישום, מסור לרשויות התביעה שיקול דעת רחב ... משמעו של שיקול דעת רחב זה הוא כי בידיהן הכוח לבחור בין מספר החלטות חוקיות שונות. החלטת רשויות התביעה מתקבלת בהתאם למקצועיותן הרבה, ונגזרת של עובדה זו
--- סוף עמוד 227 ---
היא כי בית המשפט יתערב בה רק אם ימצא כי היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או בעיוות מהותי".
כב' השופט י' אלרון קבע בעניין רותם כי: "השימוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק לשם התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה להעמיד אדם לדין ייעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, בהם ההחלטה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות ההגינות והצדק. זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב בעניין המוקנה לרשויות התביעה, הנובע בין היתר מהעובדה כי רשויות התביעה הן שצריכות להקצות את משאביהן לאכיפת הדין הפלילי; להן ניסיון בביצוע הליכי חקירה ובבחינת השיקולים הרלוונטיים להעמדת אדם לדין; ובידיהן הנתונים הרלוונטיים להחלטה אם נסיבות מקרה שלפניהן מצדיקות את העמדתו לדין של החשוד" (שם, פסקה 9 לפסק דינו של כב' השופט י' אלרון, ראו גם, בין היתר: בג"ץ 3425/94 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 1, 10; בג"ץ 8749/06 עמותת 'אומץ'-אזרחים למען מינהל תקין וצדק נ' היועץ המשפטי לממשלה (27.12.2006); בג"ץ 1180/12 יוסף סמאנה נ' פרקליט המדינה (29.5.2012); בג"ץ 8781/11 פלוני נ' סנ''צ גבי דדון, מפקד תחנת משטרת אשדוד, בשנת 2003 (05.04.2012); בג"ץ 338/14 עזבון בכר טבאש (ז"ל) נ' פרקליטות מחוז צפון (13.02.2014); בג"ץ 9009/12 פלונית נ' פרקליטות המדינה מחלקת עררים (23.04.2013)).