ד"ר גויכמן ציינה כי בנוסף לאווירה הדלה מבחינת פעילות קוגניטיבית ויצירתית נצפו רגעים של התנהלות תוקפנית, עד כדי אלימות פיזית כלפי הילדים, כמו: משיכות, דחיפות ומכות. ד"ר גויכמן ציינה מספר דוגמאות: משיכת הילד והושבתו בברוטליות על הכיסא; סידור פעוט ישן באמצעות רגלו; סייעת אשר נשענה פיזית על פעוט בזמן שישן; דחיפת בקבוק לפיו של פעוט בתנועה גסה.
בעדותה ציינה ד"ר גויכמן כי ערכה את חוות הדעת על סמך צפייה בסרטונים בלבד, היות שמטרת חוות הדעת הייתה לבחון האם ההתנהלות בגן והמעשים שנצפו בסרטונים מצד המטפלות יכולים לפגוע בתהליך ההתפתחותי של הילדים ומהן ההשלכות הנפשיות שלהם.
ד"ר גויכמן הבהירה כי לא ערכה מפגש עם הילדים וכי לא הוצגו לה מסמכים רפואיים של אותם ילדים, כך שהתרשמותה נבעה רק ממה שראתה בסרטונים. ד"ר גויכמן התייחסה לשאלת הצורך בהתייחסות פרטנית לכל ילד ומסרה כי: "אני חושבת שתלוי במטרה של ההתרשמות המקצועית. אם היינו רוצים לבדוק כל ילד וילד, אז אתה עושה כל מה שהוא אמר. אם אתה לוקח התרשמות
--- סוף עמוד 76 ---
כללית וצופה במה שמתרחש גם ואומר האם התנהלות זו בנקודה זו היא כן פגיעה פיזית או לא, לא צריך לקבל אנמנזה. אם אני רואה גננת שזורקת את הילד, האנמנזה לא תעזור לי כאן... כי זה פסול מראש" (פרוט' מיום 10.2.2022, עמ' 912).
ד"ר גויכמן הבהירה כי חוות הדעת נערכה באופן פרטי ולא במסגרת תפקידה בקופת חולים כללית, וכי עשתה כן בהתנדבות מבלי שגבתה תשלום על עריכתה.
עדותה של ד"ר גויכמן הייתה מרשימה, עקבית וסדורה. מצאתי את דבריה מהימנים והתרשמתי ממקצועיותה, מכנותה ומהיותה נטולת אינטרסים. ההגנה לא הצליחה לסדוק את מהימנותה או כל פרט אחר מחוות דעתה. חוות דעת נגדית מטעם ההגנה אף לא הוצגה.
במסגרת עדותה, פירטה ד"ר גויכמן את התרשמותה מהסרטונים בהם צפתה, ומסרה בין היתר, כי: "באופן בו הגננות המטפלות מתייחסות לילדים, לפעוטות. ההתייחסות שלהן היא חסרת רגש, חסרת אמפתיה. יש תמונות שהן מצביעות על איזו שהיא התנהלות גסה, ברוטאלית, לא עדינה מספיק לפעוט. וזה חוזר על כל הסרטים. אנחנו לא מסתכלים פה על אישה הספציפית הזאת. רואים דוגמא זו, ועוד הרבה כאלה. בעצם, כמו הבוקר. טיפה אחת לא תעשה את הגשם. הרבה טיפות יעשו את הגשם. וזה בדיוק מה שקורה בגן הזה. אחרי שראיתי יום ועוד יום, ועוד סצנה, ועוד סצנה, אתה מתחיל להיות מודאג מההתנהלות הכל כך חסרת אמפתיה, חסרת חמלה, חסרת כבוד לפעוט. לזרוק אותם, לדחוף אותם, להושיב אותם לשינה בצורה מאולצת, לכסות את הראש שלהם בשמיכה כאשר הילד מנסה להוריד את השמיכה מהראש כי לא נוח לו. בעצם הן מכסות אותו מחדש בכוח. ורואים שהילדים כבר, בגלל שהדברים כנראה לא קורים ביום אחד אלא לאורך זמן, כבר התרגלו לאווירה הזו ומנסים לשרוד אותה. מפתחים מנגנוני הגנה שהם לא תקינים, כדי לשרוד את המצב במקום להיות עסוקים ביצירה, בסקרנות, במשחק משותף. רואים הרבה כמו שהתחיל הבוקר, מסתובבים חסרי מעש, לא מתחברים בינם לבין עצמם, לא יוצרים משחק משותף. וגם הגננות לא מגיעות לרגע שמאפשרות לילדים האלה איזה שהוא מרחב בטוח להביע את עצמם, את הסקרנות שלהם, את היצירה שלהם, את האפשרות ללמוד ולבטא את עצמם בצורה קוגניטיבית, רגשית, חברתית נכונה. זאת ראיית העל. עכשיו, יש גם נקודות בהן איך שאומרים, עברו את הקו האדום בגלל שיש דחיפות, בגלל שיש אכילה של ילדים כמו של אווז ולא כמו של תינוק... כמו שנותנים אוכל לאווז, כך הכניסו את האוכל לפה. הילד עושה מאמץ, יושב ולא זז כדי לבלוע את כל כמות האוכל שהוכנסה לו לפה. אחר כך דחיפות, אחר כך משיכות, לטלטל אותם. אלו דברים שגובלים אין מה להגיד תוקפנות באלימות ופיזית. אני חושבת שכל מי שצופה בסרטונים האלה לא רוצה שהילד שלו יהיה בגן זה... כי האווירה איננה בטוחה, והם כופים את עצמם על מה שקורה שם בתוך הגן. עכשיו, ההשלכות הן מידיות ויש השלכות גם לטווח הארוך. באופן מידי יכולים לראות תגובות רגשיות אצל הילדים של חוסר ויסות רגשית, של קושי לפתח את עצמם ברמה קוגניטיבית, איחור התפתחותי שפתי, בעיות התנהגות, אגרסיות שיכולות