--- סוף עמוד 77 ---
להופיע דווקא אצל אותם הילדים לא בשעות הגן. שם לא יעזו. אבל ההורים יראו את זה כנראה בשעות אחר הצהריים, בהתנהגויות רגרסיביות שלהם, בטמפר טנטרום כמו שאנחנו קוראים, וצריכים לשאול מהר מאוד מה קורה שם. ויש דברים עוד יותר חריגים. נתתי את הדוגמא של האכילה כמו של אווז, באכילה מסוג זה בטעות אוכל הולך, במקום שילך לדרכי האוכל, ילך לדרכי הנשימה, הלך לנו הילד. זאת אומרת, או טלטלה, או לזרוק את הילד בצורה ברוטלית על הרצפה, יכול לקבל מכה בראש ... או עם טראומות גופניות אחרות. זאת אומרת, יש דברים שיכולים לקרות במידי ויש גם השלכות לטווח ארוך. ואנחנו כפסיכיאטרים יודעים שכל הטראומות שילדים עוברים בגיל הרך, וכמה שהגיל יותר רך ולא נכנסה אפשרות של תיקון, ישאירו צלקות בהתפתחותם בגיל התבגרות, בגיל היותר בוגר, ואם, וישנם מאמרים שמדברים על כך שמחלות נפש, רוב הסיבה למחלות הנפש בגילאים היותר מאוחרים הם בטראומות שעברו בגיל הרך. ברור שיש גם פקטור גנטי וכן הלאה, אבל הטראומות, לטראומות בגיל הרך יש חשיבות רבה לתהליך ההתפתחותי שלהם" (פרוט' מיום 10.2.2022, עמ' 889-891).
ד"ר גויכמן עמדה על השוני בין אירוע נקודתי לבין דפוס של אירועים טראומטיים, ומסרה כי "הילד הוא לא אירוע של לכסות את הראש שלו כן יום, יום, יום. הילד עובר אכילה לא נכונה, שינה לא נכונה, משחק לא נכון וכן הלאה. זה כל מה שקורה ביום יומו בגן. מתחילת היום ועד סופו" (פרוט' מיום 10.2.2022, עמ' 928).
ד"ר גויכמן עומתה עם האמור בחוות דעתה, לפיה התבקשה לתת חוות דעת בעניין השפעות נפשיות שנגרמו וחוות הדעת מתייחסת גם לנזקים האפשריים העתידיים ומסרה כי: "שיש השלכות מידיות ויש ארוכות טווח, וחייבים להתייחס אם יש פה כרגע טראומה. נצא מהסיפור של אותו גן, יש טראומה. אם אני חושבת כמומחית האם הטראומה הזאת תגרום לאיזו שהיא פגיעה מידית בילד, כל שהיא, גופנית נפשית וכן הלאה, ובהמשך האם אני צופה..." (פרוט' מיום 10.2.2022, עמ' 919). ד"ר גויכמן מסרה כי סטטיסטית אם יש טראומות בגיל הרך צפויה פגיעה בתהליך ההתפתחותי בהמשך באופן תיאורטי וכי ייתכן שטיפול רגשי יתקן את הנזקים.
ד"ר גויכמן חיוותה דעתה על התנהגותן המחפיצה של המטפלות כלפי הפעוטות: "זה ברוב, בכל הסרטונים. זה חוזר על עצמו. הילדים הם עבור המטפלות כמו חפצים. התחושה היא ממה שרואים שהן מתפקדות לפי יכולות שלהן. זה מה שיודעות לעשות. אם יש הכשרה, אין הכשרה, אני לא יכולה לדעת. אבל הן יודעות מה צריכות להשיג באותו יום. צריכות להושיב אותם לאכול בבוקר, צריכות להושיב אותם לישון בצהריים, צריכות להחליף להם, צריכות להכין אותם לקראת יציאה הביתה. כל הפעולות הבסיסיות, אכילה, שינה, החלפה, הכל מתרחש בצורה מכנית. לא רואים חיוך, לא רואים חיבוק. ראיתי כל הסרטונים האלה, לא ראיתי חיבה אחת שמטפלת לוקחת את הילד, מתייחסת אליו בצורה חמה, אמפתית. הן עושות את זה בצורה טכנית, מכנית, כאילו הילדים הם חפץ. לא בני אדם" (פרוט' מיום 10.2.2022, עמ' 891).