"(1) הורה או מי שעליו האחריות לצרכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע - מכוח דין, החלטה שיפוטית, חוזה מפורש או מכללא, או מי שעליו האחריות כאמור לקטין או לחסר ישע מחמת מעשה כשר או אסור שלו;
(2) בן משפחה של קטין או של חסר ישע, שמלאו לו שמונה עשרה שנים ואיננו חסר ישע, והוא אחד מאלה: בן זוגו של הורו, סבו או סבתו, צאצאו, אחיו או אחותו, גיסו או גיסתו, דודו או דודתו, בן זוגו של אומן, וכן הורהו של אומן, צאצאו של אומן, אחיו או אחותו של אומן ובן זוגו של כל אחד מאלה;
(3) מי שהקטין או חסר הישע מתגורר עמו או נמצא עמו דרך קבע, ומלאו לו שמונה עשרה שנים; ובלבד שקיימים ביניהם יחסי תלות או מרות".
149. ההוראה הרלוונטית בענייננו היא זו שבסעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין, שהינה תקיפת קטין (או חסר ישע), הגורמת לחבלה של ממש, מצדו של אחראי על הנפגע. ביצוע עבירה שכזו, כרוך בדרך כלל בניצול יחסי אמון וקרבה לנפגע.
150. כאמור, "תקיפה" מוגדרת בסעיף 378 לחוק העונשין, ורכיבי העבירה מפורטים לעיל.
151. דרישות היסוד העובדתי בעבירת תקיפת קטין או חסר ישע הגורמת חבלה של ממש כוללת לצד פעולת התקיפה עצמה, דרישה נסיבתית לפיה התוקף הינו "אחראי על קטין או חסר ישע" כאשר הנתקף הינו אותו "קטין או חסר ישע". וכן, דרישת התקיימות של רכיב תוצאות בדמותה של "חבלה של ממש", הנגרמת כתוצאה ממעשה התקיפה. סעיף 34כד לחוק העונשין, מגדיר "חבלה" כ"מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים". ה"חבלה של ממש" הנה "חבלה אשר יש לה תסמינים גופניים ברורים, גם אם תסמינים אלה חולפים ומחלימים תוך פרק זמן קצר ביותר. כך למשל, אחיזה בחוזקה של אדם בידו מותירה אדמומיות החולפת תוך דקות ספורות, ואדמומיות זו עולה כדי חבלה של ממש. כך, כדי לספק את דרישת היסוד העובדתי בעבירות אלה נדרש, כי התקיפה תוביל לתוצאות החבלה של ממש מתוך אי הסכמה, בנסיבות הרלוונטיות" (הלוי, בעמ' 646-648).
"חבלה עשויה להיות אף מכאוב עובר, בין גופני ובין נפשי. כלומר, גם מכאוב עובר עשוי להיות בגדר חבלה, ובלבד שיהיה ממשי, כדי שתתקיים 'חבלה של ממש' במובחן מחבלה שאינה ממשית. מכאן, שנדרש לבחון האם נגרם לנפגעי העבירה, בכל אישום ואישום, מכאוב של ממש. אכן, לא כל תקיפה, בהכרח, גורמת לנפגע העבירה – גם אם מדובר בתינוק – חבלה של ממש כהגדרתה לעיל. השאלה