19. הגישה השנייה נשענת על לשונו הפשוטה של סעיף 19(ב), ועל מיקומו הגיאומטרי בחוק החוזים האחידים. על פי השקפה זו, החוק הגדיר קיפוח מהו כבר בסעיף 3, בהגדרה משותפת לבית הדין ולבית המשפט. לא נראה סביר כי 16 סעיפים לאחר מכן החוק יביא לעולם דרך חדשה לבחינת קיפוח עבור בית המשפט בלבד. לעומת זאת, האפשרות כי סעיף 19(ב) מנחה את בית המשפט בשלב בחירת הסעד – לאחר שנקבע, על יסוד המבחן הכללי, שהתנאי מקפח – היא פרשנות סבירה והגיונית.
גישה זו זכתה אף היא להכרה בפסיקה. כדברי הנשיאה א' חיות –
"חוק החוזים האחידים משרטט, אפוא, תהליך דו שלבי לבחינת תנאים [...] בשלב הראשון – על בית המשפט להכריע בשאלה האם התנאי הנתקף בחוזה האחיד הוא אכן תנאי מקפח, וזאת על פי אמות המידה הקבועות בסעיף 5 או בסעיפים 3 ו-4 לחוק; בשלב השני – על בית המשפט להכריע מה דינם של התנאים שנמצאו מקפחים (בטלות, ביטול או שינוי), וזאת בהתאם להוראות הקבועות בעניין זה בסעיפים 5 ו-19 לחוק, בהתאמה" (עניין בן חמו, פסקה 23 לחוות דעתה).
נראה כי עמדה דומה אימץ גם הנשיא א' ברק – שבחן את סוגיית הקיפוח, בעניין קסטנבאום, מבלי להידרש כלל לסעיף 19 לחוק החוזים האחידים, והזכיר סעיף זה, בעניין מילגרום, רק בהקשר של "תוצאות הקיפוח" (רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, בייחוד בפסקה 27 (1998).
20. אודה כי נטייתי היא לקבל את הגישה השנייה, בעיקר לנוכח מבנה החוק. עם זאת, אין צורך לקבוע מסמרות בעניין, שכן גם הגישה השנייה – הממקדת את סעיף 19(ב) לחוק החוזים האחידים במישור הסעד – אינה מתכחשת לרלוונטיות של הנסיבות האחרות, לרבות אלה של המקרה הספציפי, כבר בשלב בחינת הקיפוח. כך, מכוח ההוראה הכללית שבסעיף 3 לחוק. כפי שיוסבר, די בכך כדי להוביל בענייננו לתוצאה שאליה תגיע גם הגישה הראשונה.
אין מחלוקת כי חוק החוזים האחידים אינו דורש להוכיח קיפוח של כלל הלקוחות, או של "קבוצה" מוגדרת. למעשה, הנשיא א' ברק צעד בעניין קסטנבאום בעקבות הפרשנות שהעניק הנשיא מ' שמגר למבחן הקיפוח בחוק 1964, וקבע כי "נקודת המבט של בית-המשפט אינה של כלל הלקוחות, אלא של לקוח אינדיווידואלי ואנונימי - העומד כביכול מאחורי מסך רולסיאני של בערות ('מסך הבערות') [...] – אשר ימצא עצמו ניצב בפני תנאי בחוזה, אשר מקפח אותו" (פסקה 14 לחוות דעתו). יתר על כן, ביישמו את מבחן הלקוח האינדיווידואלי והאנונימי, סבר הנשיא א' ברק שיש "לקחת בחשבון, בין השאר, את העובדה, כי התנאי האחיד בדבר ייחודיות הכיתוב העברי הוטל על המשיב לאחר מות רעייתו; שעה שהוא היה נתון במצב שלא איפשר לו לשקול את תוכן התניה ולבחון את האפשרות לפנות לחברה קדישא אחרת" (עניין קסטנבאום, פסקה 16 לחוות דעתו). כלומר, גם מבלי להידרש לסעיף 19(ב), על בית המשפט הבוחן קיומו של קיפוח להתחשב גם בנסיבות האחרות של המקרה, דוגמת מצבו הנפשי של הלקוח בשעת מעשה, על פי ההגדרה הכללית שבסעיף 3.