הבחנה זו שופכת אור על דברי הנשיאה א' חיות כי "הנסיבות הפרטניות של הלקוח המסוים אינן רלבנטיות לצורך ההכרעה בשאלת הקיפוח, ככל שאין בהן כדי ללמד על כלל החוזים בין ספקים ולקוחות מאותו סוג" (עניין בן חמו, פסקה 25 לחוות דעתה). לכאורה, גישה זו שוללת לחלוטין התחשבות בנסיבות המיוחדות של העניין בשלב בחינת הקיפוח. אולם, לאור הניתוח שהוצג לעיל יש לראות בדברי הנשיאה ביטוי להבחנה בין נסיבות פרטניות בעלות משמעות נורמטיבית-אובייקטיבית – היוצרות "סוג" של התקשרות, ללא קשר למספר הלקוחות שהן כוללות (שהרי ענייננו בנקודת המבט של "לקוח אינדיווידואלי") – לבין תחושות סובייקטיביות שאין בהן כדי להשפיע על סיווג התנאי. פרשנות זו מתיישבת היטב עם המשמעות המעשית שנוצקה בעניין בן חמו לקביעה שצוטטה – דהיינו, המסקנה כי "בבואנו להכריע בשאלה האם תנאי מסוים בחוזה אחיד הוא מקפח, יש לבחון את יחסי הכוחות בין הצדדים במועד שבו התקשרו בחוזה ולא במועד הגשת התביעה" (שם). מטבע הדברים, ההערכה הנורמטיבית של סבירות והגינות ההתקשרות מבוססת על יחסי הכוחות ששררו בין הצדדים במועד ההתקשרות, ואין בשינויים מאוחרים אקראיים כדי להשפיע, בדיעבד, על סטנדרט ההגינות שנדרש מהצדדים בזמן אמת. אולם, כאשר ניצבים לפנינו מאפיינים אינדיבידואליים שהשפיעו, בפועל, על פערי הכוחות והמידע במועד ההתקשרות, לא ניתן להתעלם מהשלכותיהם על רף הסבירות וההגינות, ויש לבחון את התנאי הרלוונטי גם לאורם.
לסיכום, בית המשפט אינו בוחן את הקיפוח מנקודת המבט של כלל הלקוחות, וגם לא מנקודת מבטו הסובייקטיבית של לקוח אינדיווידואלי. אלא ניתן לומר כי הבחינה תיעשה מנקודת המבט של הלקוח מן היישוב בנעלי הלקוח האינדיווידואלי. רכיבי הסבירות וההגינות, שמוזכרים רבות בפסיקה, מעניקים מענה הולם לחשש ש"החלת מבחן סובייקטיבי תפתח פתח לאכיפת רצונו של הפרט על החברה כולה" (ראו, צבי הדר "הביקורת על תוכנם של חוזים אחידים" משפטים יב 140, 152 (1982)) – בעוד אלמנט האינדיווידואליות מאפשר להגשים את תכליתו של חוק החוזים האחידים, ו"להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים" (סעיף 1 לחוק). אכן, עולם החוזים מאופיין במפגש בין רצונות אך בעולם החוזים האחידים יש להתמקד באי הענקת יתרון בלתי הוגן לספק, תוך ניצול פערי הכוחות המכרסמים, בפועל, ברצון החופשי של הלקוח.
23. בטרם אפנה לבחינת תניית ברירת הדין בראי מבחן הקיפוח, אוסיף, להשלמת התמונה, כי הלקוח הוא שנושא בדרך כלל בנטל הוכחת הקיפוח. עם זאת, סעיף 4 לחוק החוזים האחידים מטיל על הספק לסתור חזקת קיפוח שיוצרים מספר תנאים נפוצים, "אשר לפי מהותם ונוסחם הם, לפחות לכאורה, מקפחים" (דברי ההסבר, בעמוד 31; עניין בן חמו, פסקה 21 לחוות דעת הנשיאה), וסעיף 5 מכריז על בטלותם של שני תנאים אחרים (הגבלת "זכות הלקוח לפנות לערכאות משפטיות", או מתן פטור לספק "מאחריות לנזק גוף או למעשה זדון המוטלת עליו על פי דין").