אכן, שלילת מידע חיוני מהלקוח עשויה לעלות כדי קיפוח, גם אם ההסדר שנוצר בחסותה אינו מקפח כשלעצמו. כך, נקבע כי תנאי שהותיר לספק שיקול דעת לגבי התשלום העתידי שיוכל לגבות מהלקוח עם העברתו לבית אבות סיעודי ("לפי התעריפים שיהיו מקובלים מעת לעת") הוא תנאי מקפח, גם לו התברר "שבפועל משען לא ניצלה את כוחה לרעה ושהתעריף בבית האבות הסיעודי היה ראוי והוגן". זאת, בין היתר –
"משום שבענייננו הקיפוח אינו מתבטא רק בחשש של הכתבת תעריף מקפח. היבט חשוב של אופייה המקפח של התניה הוא בשלילתה מהלקוח מידע חשוב וחיוני לשם החלטה חופשית ורציונלית בעת כריתת החוזה, דהיינו קנה-מידה בדבר הפרשי התעריפים בין בית האבות הרגיל לבית האבות הסיעודי. בעצם העובדה שהתעריף שנגבה בפועל בבית האבות הסיעודי הוא הוגן, או בשינויו כך שיהא הוגן בהשוואה למחירי השוק, אין כדי להשיב את הגלגל לאחור ולהסיר את הקיפוח שמתבטא בשלילת המידע מהלקוח ובפגיעה בחופש ההחלטה שלו בעת כריתת החוזה" (עניין מילגרום, בעמודים 168-169).
עם זאת, יש לזכור כי ההוראה שנידונה בעניין מילגרום הותירה לבית האבות שיקול דעת מוחלט (ושרירותי) לגבי קביעת המחיר (פסקאות 25-26), וממילא, הותירה את הלקוח לגשש באפלה, ללא זיז אובייקטיבי שיאפשר לו להעריך את משמעות ההסדר. לעומתה, תניית ברירת הדין מספקת ללקוח מפת דרכים ממשית: היא קובעת כי על שני הצדדים יחול הדין המהותי של מדינת קליפורניה (להבדיל מתניית מקום השיפוט שחלה רק על הלקוחות), ומאפשרת ללקוח להתחקות אחר גוף ידע אובייקטיבי זה, ולהעריך את מידת השפעתו. אף על פי שההנחה שמרבית הלקוחות לא יעשו זאת בשלב אישור הסכם השימוש, לא מדובר ב"שלילת מידע" מהלקוח, אלא, לכל היותר, באי-הנגשה מלאה של ההוראות הרלוונטיות בדין הקליפורני – משימה שספק אם היא אפשרית או נחוצה, בייחוד בהתחשב בכך שלא הוכח הבדל מהותי בינו ובין הדין הישראלי בהקשר זה.
29. ודוקו, ניתן, כמובן, להניח כי לפייסבוק – שהיא שחקן חוזר רב עוצמה – היכרות מעמיקה יותר עם הסכם השימוש כולו, לרבות החלק המתייחס לתחולת דיני מדינת קליפורניה, מאשר ללקוח הישראלי המזדמן (אגב, הגדרה שלא בהכרח הולמת את המבקשים, שפעלו בפייסבוק במשך שנים ארוכות). אכן, "במקרה הרגיל אין זה מעשי ואין זה כדאי בעבור הלקוח להשקיע את ההשקעה הנדרשת כדי להבין טוב יותר את החוזה האחיד ואת תניותיו [...] הספק, לעומת זאת, אשר ניסח את החוזה האחיד, מכיר היטב את תניית הפטור ומבין את משמעותה" (פורת, בעמוד 737). אולם, כפי שכבר ציינתי לעיל, פערי כוחות ומידע אינם מצדיקים, כשלעצמם, התערבות בתוכן ההתקשרות. "הטענה היא שאם כלל ברירת הדין יאפשר אוטונומיה לצדדים, הרי שזו תפעל לטובת העוסקים" (איריס קנאור, "משפט בין-לאומי פרטי בעולם גלובלי – ברירת הדין בחוזי צרכנות" מחקרי משפט לא 833, 852 (2018)), ותאפשר להם לנצל את כוחם לרעה. אולם, במקרה שלפנינו פייסבוק בחרה בדיני מדינת קליפורניה, המציעים "far more consumer protections than the laws of some other states" (Anupam Chander, Facebooksitan, 90 N.C. L. REV. 1807, 1843 (2012)). חשוב מכך, לא הוכח שמדובר בבחירה המשנה את מערך הזכויות המהותי שהדין הישראלי מעמיד לצדדים. בהעדר אינדיקציה לכך שפייסבוק ניצלה את יתרונותיה כדי לבחור דין המיטיב עמה, אין ביתרון הידע שלה כדי לפגום בתניית ברירת הדין – בדיוק כפי שבקיאותה העודפת של חברה ישראלית גדולה בדין המקומי, בהשוואה ללקוח פרטי מזדמן, אינה מהווה, כשלעצמה, "קיפוח".