ויוער, השאלה העיונית כיצד להגדיר "פעילות בישראל" כשמדובר באתר אינטרנט אינה מצריכה איפוא תשובה במסגרת ההליך הנוכחי. מוטב כי נותיר אותה לעת מצוא, דהיינו למקרה ביניים. באופן ראשוני, אוכל להציע כי המבחן צריך להתייחס לפחות לשני מרכיבים, האחד אובייקטיבי והשני סובייקטיבי: המרכיב האובייקטיבי, הוא היקף הפעילות הכלכלית המבוצעת באמצעות האתר למול לקוחות ישראליים, הן באופן אבסולוטי והן ביחס לשוק בו פועל האתר; המרכיב הסובייקטיבי, הוא היקף המאמצים שמשקיע האתר לצורך חדירה לשוק הישראלי (מאמצים הנלמדים מרכיבים כגון הקמת נציגות בישראל, קיום אתר בעברית, מתן שירות לקוחות בעברית, מתן שירות במטבע ישראלי, קבלת אמצעי תשלום ישראליים, הספקת מוצרים לישראל או מתן שירותים בה, פרסום קמפיינים שיווקיים המוכוונים לקהל הישראלי, שימוש בנתוני מיקום והתאמת התוכן המוצג למשתמש וכיו"ב) (השוו לסעיף 6(1) לרגולציית רומא). בין הרכיב האובייקטיבי לבין הרכיב הסובייקטיבי מתקיימת מקבילית כוחות, כאשר ככל שעולה היקף הפעילות הכלכלית בישראל, כך גם יידרשו פחות מאמצי שיווק ממוקדים על מנת להכיר בכך שפעילות האתר מתבצעת בישראל, ולהיפך.
37. טענה שנייה שניתן להעלות היא ששלילת האפשרות לבחור את הדין החל, וכתוצאה מכך ההכרח לפעול תחת דינים שונים, צפויה לייקר את עלות הפעילות של התאגידים הגלובליים בכלל, ובישראל בפרט. כנגזר מכך המחיר לצרכן הישראלי צפוי לעלות, ואולי גם להביא לכך שאותם תאגידים יבחרו להדיר רגליהם מהשוק הישראלי. ככל שמדובר בחלקו הראשון של הטיעון, הרי שהוא בוודאי נכון, ואולם קשה לראות מדוע הוא משכנע. העלות הכרוכה בהתאמת פעילות התאגיד הבינלאומי לדין הישראלי היא חלק מעלויות התפעול בישראל. כך ככל שמדובר בהתאמה לרגולציה הישראלית, וכך גם ככל שמדובר בהתדיינות מול לקוחות לפי הדין הישראלי. ואולם, הנחת הבסיס היא כי התועלת לצרכן הישראלי מעמידה על דרישות אלה גבוהה מהעלות הכרוכה בכך. אם לא תאמר כן, הרי שיש לבטל את הכללים המשפטיים הללו לא רק ביחס לתאגידים גלובליים, אלא גם ביחס לעסקים ישראליים. ככל שמדובר בחלקו השני של הטיעון, הרי שהוא שגוי. אכן, השוק הישראלי מהווה רק חלק זעיר מהיקף הפעילות של תאגיד גלובלי כדוגמת פייסבוק, ואולם את כדאיות הפעילות בו, גוף עסקי כדוגמת פייסבוק בוחן בשים לב לרווחיות של פעילות זו, ולא גודלה היחסי. כך, בוודאי כאשר מדובר בפעילות שהיקפה האבסולוטי אינו מבוטל אף מבחינת תאגידי ענק. מכאן, שגם אם החלת הדין הישראלי כרוכה בעלויות, כל עוד אין הן מביאות לאובדן הרווחיות מפעילות בישראל, אין להניח כי התאגידים הגלובליים יוותרו על נתח שוק זה. ועניינה של פייסבוק ידגים – אכן המספר המוערך של המשתמשים הישראלים בפייסבוק נאמד בכשני פרומיל מכלל משתמשיה; אולם עדיין, המדובר במספר עצום של לקוחות, ובהכנסות בהיקפים אדירים, וגם תאגיד ענק לא ימהר לוותר על כך (ראו והשוו בהקשר קרוב: רע"א 2705/97 הגבס א' סיני (1989) בע"מ נ' The Lockformer Co., פ"ד נב(1) 109, 116-115 (1998); רע"א 2737/08 ארבל נ' TUI AG, פסקה 19 (29.1.2009) [פורסם בנבו]).