38. טענה שלישית, לה הדים בפסק דינו של חברי, כמו גם בפסק הדין בעניין בן חמו, היא שאין סיבה לחשוש מהחלת הדין הזר, מאחר שתניית ברירת הדין תכובד רק אם היא מפנה לדין ראוי, אשר התאגיד הבינלאומי אומנם בחר, אך לא קבע. כך, בענייננו, הדין של קליפורניה, שאין להניח כי הוא פחות ראוי ומתקדם מדיני מדינת ישראל. טענה זו שגויה בעיניי ממספר טעמים: ראשית, הנחת המוצא היא כי הדין הישראלי הוא הדין המותאם ביותר לעסקאות המתבצעות בישראל, ולהעדפותיו של הציבור הישראלי, כמו גם לשיקולי המדיניות הרלוונטיים בעיני המחוקק הישראלי, שאם לא כן מן הראוי היה לבטלו, ולהחיל על דרך ההפנייה את הדין הזר על כלל העסקאות המתבצעות במדינתנו; שנית, החלת דין זר בהתדיינויות המתקיימות בישראל נותנת לתאגיד הגלובלי יתרון מובנה, מאחר שהדין הזר הוא עובדה שיש להוכיח אותה בבית המשפט הישראלי, ולשחקן החוזר (התאגיד הגלובלי הנתבע), הרוכש ידע ובקיאות בפרטיו, הדבר מעניק יתרון עצום לעומת השחקן החד פעמי (הלקוח התובע), שסביר להניח כי עשוי להיתקל בדין זה בפעם הראשונה. כך במיוחד אם הדין הזר בו מדובר הוא דין אחיד מבחינת התאגיד הגלובלי, כך שהוא ירכוש התמחות בהוכחתו באמצעות עדים מומחים מטעמו; שלישית, אומנם התאגיד הגלובלי איננו יוצר את הדין הזר, ואולם הוא בוחר אותו מבין מגוון רחב של אפשרויות. בחירה זו, מטבע הדברים, תהיה בחירה מושכלת, אשר תקנה לתאגיד הגלובלי את היתרונות שיהיו חשובים בעיניו, ותואמים את צרכיו ומאפייניו. ודוק, חשיבותה של זכות הבחירה קיימת גם אם מניחים שהדין הזר הוא ראוי בכללותו, שכן חזקה על התאגיד הגלובלי שמבין הדינים הראויים, יבחר בזה הנוח ביותר מבחינתו בשים לב למאפייני התביעות נגדו, בעוד שצרכיו של הלקוח הישראלי נפקדים מבחירה זו.
39. טענה רביעית היא שייתכנו היבטים של פעילות התאגיד הגלובלי בהם יתקשה התאגיד להתאים עצמו למערכות דינים שונות, העשויות לסתור זו את זו. הגם שלא הוצג לפנינו טיעון בעניין זה, ייתכן שקיימים מצבים כאלה (למשל, לעניין הדרישות הנוגעות לאופן פעולתם של מאגרי מידע, בהנחה שדרישות אלה אינן רק שונות, אלא גם סותרות). ואולם, לכל היותר עשוי הדבר להצדיק החלת דין אחיד לעניין מסוים בו יש חשש מסתירה בין מערכות דינים – אך אין בכך כדי להבהיר מדוע יש לאפשר לפייסבוק לקבוע כי כלל מערכת היחסים בינה לבין הלקוח בישראלי בקשר לפעילותה בישראל תישלט על פי דין זר. עוד יש לציין כי, כאמור, ממילא על פי הדין הנוהג כיום במדינות רבות בעולם, אין בתניות ברירת דין המופיעות בחוזי צרכנות כדי לשלול באופן מוחלט את תחולת דין מקום מושבו של הצרכן. משכך הרי שכבר כיום התאגידים הגלובליים נדרשים בפועל להתאים עצמם למערכות דינים שונות, ואינן יכולות לנהל את פעילותן על פי דין אחד ואחיד.