כיצד ניתן, אם כן, ליישב בין עמדתי לבין עניין בן חמו? מבחינה פרשנית ניתן לעשות כן, אם נייחד את הלכת בן חמו להקשר בו נדונה – תביעה בגין מדיניות הפרטיות של פייסבוק, ונניח כי לעניין זה סבר בית המשפט באותו מקרה כי יש לאפשר לפייסבוק לטעון שנדרש לבחון את התנהלותה לפי דין אחיד, דין מדינת קליפורניה, ולא לפי הדין הישראלי. קביעה שכזו עשויה להיות מוצדקת, אם קיים קושי משמעותי בהתאמת מדיניות הפרטיות באופן פרטני לכל לקוח ולכל מדינה. אודה, עם זאת, כי היבט זה של הדברים לא נבחן בעניין בן חמו, ויתכן שלא עמד ביסוד הכרעת בית המשפט באותו עניין. מכל מקום, קושי דומה אינו קיים בענייננו, בו לא הוצג כל טעם מדוע שאלת אחריותה של פייסבוק בגין שירותי פרסום לקויים שסיפקה על פי הנטען ללקוח ישראלי בעבור אירועים המתקיימים בישראל צריכה להיבחן על פי דין אחיד בכלל, ודין מדינת קליפורניה בפרט, ולא לפי דין המדינה בה ניתן השירות, קרי דין מדינת ישראל.
42. ולבסוף, אבקש להבהיר, כי אינני מחזיק בגישה גורפת, לפיה די בכך שבעת כריתת החוזה הלקוח התקשה בהבנת משמעות התנייה עליה חתם, ואולי אף היה זקוק לסיוע מומחה לצורך הבנתה, על מנת להביא למסקנה כי מדובר בתנייה מקפחת. גישה שכזו, על פי פשוטה, עשויה לעורר קושי בהקשר החוזי בכלל, ובחוזים אחידים בפרט. מחקרים רבים מלמדים כי רוב הצרכנים, ובכלל זה גם צרכנים 'מתוחכמים', אינם קוראים את החוזים עליהם הם חותמים, לא כל שכן כל סעיף וסעיף המצויים באותם חוזים. יתרה מכך, גם במקרים שבהם הצרכנים משקיעים זמן בקריאת החוזה, הבנתם אותו, על כל ההשלכות הכרוכות בכך, היא מוגבלת. הסיבות לכך הן מגוונות ואין זה המקום להרחיב על כך (להרחבה, ראו: Yannis Bakos, Florencia Marotta-Wurgler, & David R. Trossen, Does Anyone Read the Fine Print? Consumer Attention to Standard-Form Contracts, 43 J. LEGAL STUD. 1, 2 (2014); Tess Wilkinson-Ryan, A Psychological Account of Consent to Fine Print, 99 IOWA L. REV. 1745, 1747, 1751-53 (2014); Victoria C. Plaut & Robert P. Bartlett III, Blind Consent? A Social Psychological Investigation of Non-Readership of Click-Through Agreements, 36 LAW & HUM. BEHAV. 293 (2012); Debra Pogrund Stark & Jessica M. Choplin, A License to Deceive: Enforcing Contractual Myths Despite Consumer Psychological Realities, 5 N.Y.U. J. L. & BUS. 617, 691-700 (2009); Omri Ben-Shahar, The Myth of the ‘Opportunity to Read’ in Contract Law 1, 15 (John M. Olin Program in Law and Economics Working Paper No. 415, 2008); OREN BAR-GILL SEDUCTIONN BY CONTRACT 7-23 (2012))). מציאות זו היא, במידה רבה, היוצרת את הצורך בקיומו של חוק החוזים האחידים, הממיר את ביקורת הלקוחות על תוכן החוזה בביקורת שיפוטית. מכאן, שאין די בכך שהצרכן לא קרא את החוזה או לא הבין את משמעותו על מנת להביא לבטלותו של החוזה או לבטלות תנאי בו. לשם כך עלינו להשתכנע כי מתקיימים התנאים הקבועים בחוק החוזים האחידים להתערבות שכזו – דהיינו כי לפנינו תנאי בחוזה אחיד, וכי ההוראות שנקבעו בו הופכות אותו לתנאי מקפח. כאמור, במקרה דנן דרישות אלה מתקיימות ביחס לתניית ברירת הדין של פייסבוק בהינתן ציפייתו הלגיטימית והסבירה של הלקוח הישראלי כי על עסקה שבוצעה בישראל יחול הדין הישראלי (ולא הדין הזר, שאין לו זיקה לעסקה, למעט מקום מושבו של הספק). אין להסיק מכך כי דרישות אלה מתקיימות בכל תנאי בחוזה אחיד שהלקוח אינו יכול להבין את משמעותו בכוחות עצמו.