--- סוף עמוד 61 ---
תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שיישמר בידי הנוטריון".
בעוד שבמקרה רגיל, שבו נדרש נוטריון לאשר פעולה משפטית הנעשית לפניו, יוכל הנוטריון לאשר את הפעולה אם "...שוכנע שהניצב בפניו פועל מרצונו החפשי ושהוא מבין הבנה מלאה את משמעותה של הפעולה", כמצוות תקנה 4(ד) לתקנות הנוטריונים, הרי שבאשר למצב שבו מבצע הפעולה מאושפז בבית חולים או מרותק למיטתו, אין די בשכנועו העצמי של הנוטריון, ומוטלת עליו חובה לדרוש כי תוצג לפניו תעודה רפואית, כאמור בתקנה 4(ה) . מנוסח הטופס שנקבע בתוספת הראשונה לתקנות לעריכת התעודה הרפואית עולה כי נדרשת תעודה רפואית המאשרת כי עושה הפעולה המשפטית מצוי "...בהכרה מלאה ובדעה צלולה, אחראי/ת על מעשיו/ה וכשיר/ה לעשיית פעולה בפני נוטריון". הצגתה של תעודה רפואית, המשקפת את מצבו של החולה במועד עשייתה של פעולה משפטית, נועדה להבטיח כי מבצע הפעולה המשפטית מסוגל להבין את משמעות הפעולה ואת השפעתה על מצבו המשפטי (ראו ע"א 36/88 זלוף נ' זלוף (להלן – פרשת זלוף [8]), בעמ' 188).
19. אין חולקין כי אברהם חתם על ייפויי-הכוח, ועורכת-דין קריספין אימתה את חתימותיו עליהם בלי שהוצגה לפניה תעודת רופא כמצוות תקנה 4(ה) . מה נפקותה המשפטית של עובדה זו לעניין תוקף ייפויי-הכוח שעליהם חתם אברהם? סעיף 20(א) לחוק הנוטריונים קובע, כי:
"יפוי-כוח כללי ויפוי-כוח לביצוע עסקאות במקרקעין הטעונות רישום במרשם המקרקעין, לא יהיו בני-תוקף אלא אם ערך אותם נוטריון או אימת את החתימות שעליהם, כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו...".
הסעיף קובע אפוא כי ייפוי-כוח מן הסוג שעליו חתם אברהם אינו בר-תוקף אלא אם אומת על-ידי נוטריון "כאמור בחוק זה ובתקנות על פיו" (ההדגשה שלי – א' מ'). מלשון הסעיף לכאורה מתחייב כי ייפוי-כוח נוטריוני שאמנם אומת על-ידי נוטריון, אך תוך הפרת הוראתה של תקנה 4(ה), הינו משולל תוקף. עם זאת באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה (פרשת זלוף [8], שם וכן ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי [9], בעמ' 947).
--- סוף עמוד 62 ---
הלכה זו, שהתבססה על הוראת סעיף 25 לחוק הירושה, לכאורה אינה חלה על מקרה כדוגמת פרשתנו, כשהמסמך שבו המדובר אינו צוואה אלא ייפוי-כוח. מכל מקום, אף אם נניח כי הגיונה של הלכה זו יפה אף למקרה שלפנינו, אין בכך כדי להועיל למערערת, שעל-פי קביעתו של בית-המשפט המחוזי לא יצאה ידי חובתה להוכיח כי בעת שאברהם חתם על ייפויי-הכוח, שבהם הסמיכה להעביר לשמה את זכויותיו בחנות ובדירה, הייתה דעתו צלולה, והוא היה מוכשר ומסוגל להבין את מהות מעשיו ואת תוצאותיהם המשפטיות. בקביעה עובדתית זו אין מקום להתערב. יצוין כי מפסק-דינה של השופטת עולה כי לא זה בלבד שהמערערת לא הביאה כל ראיה המוכיחה, באופן פוזיטיבי, כי במועד חתימתו על ייפוי-הכוח היה אברהם במצב מנטלי תקין, אלא שמן הראיות שהובאו (הגיליון הרפואי ועדות רופא) עלה כי בזמן הרלוונטי נזקק אברהם לתרופות שהיו עלולות לגרום לו "לבלבול ולחוסר הבנה, שמשמעותם הפרעות בחשיבה, שעלולה לפגוע בכושר לקבלת החלטות". בנסיבות אלה לא הרימה המערערת את הנטל להוכיח את גמירת-דעתו של אברהם בעת שחתם על ייפויי-הכוח. נמצא כי אף את זכויותיו של אברהם לא הייתה המערערת רשאית להעביר לעצמה. משהגעתי למסקנה זו אינני נדרש להכריע בשאלה אם בפעולותיה על-פי ייפויי-הכוח השונים הפרה המערערת אילו מהוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.