ערעור אזרחי 02 / 1395
נסקה לוי
נגד
האפוטרופוס הכללי כמנהל נכסי המנוחה וידה בן עזרא ז"ל
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
[4.1.2005]
לפני המשנה לנשיא א' מצא והשופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ר' משל (שהם)) מיום 6.1.2002 בת"א 116/96. הערעור נדחה.
אסתר קריספין, גיל קריספין – בשם המערערת;
צבי קויש, מנהל הלשכה המשפטית באגף האפוטרופוס הכללי – בשם המשיב.
פסק-דין
המשנה לנשיא א' מצא
בפסק-דין הצהרתי שניתן לבקשת המשיב קבע בית-המשפט המחוזי כי זכויות חכירה לדורות בחלקה 5/76 בגוש 6770 (הדירה) ובחלקה 111 בגוש 7100 (החנות) – אשר נרשמו על שם המערערת – הינן בבעלותם המשותפת של המנוחים אברהם בן-עזרא ז"ל (אברהם) ורעייתו וידה בן-עזרא ז"ל (וידה). וכפועל יוצא מקביעתו ציווה בית-המשפט על רשם המקרקעין לתקן את רישום הזכויות בדירה ובחנות באופן שהללו תירשמנה, בחלקים שווים, על שמותיהם של אברהם ושל וידה.
--- סוף עמוד 52 ---
העובדות
2. אברהם (יליד שנת 1907) נפטר ביום 26.5.1992. רעייתו וידה (ילידת שנת 1911) נפטרה ביום 28.2.1993. המנוחים היו בעליהן המשותפים של זכויות החכירה הרשומות בדירה ובחנות. המנוחים, ככל הידוע, לא העמידו צאצאים, והמערערת (אחותו הצעירה של אברהם) קיימה עמם יחסי משפחה קרובים. בשנים האחרונות לחייה לקתה וידה במחלת אלצהיימר. המערערת סייעה לאברהם לטפל בה, ומשהלך אברהם לעולמו המשיכה לטפל בה עד לפטירתה.
3. ביום 23.11.1987 חתמה וידה לפני נוטריון על נוסח מודפס סטנדרטי הנושא את הכותרת "יפוי כח כללי". בחתימתה על מסמך זה (מוצג נ/2) ייפתה וידה את כוחו של אברהם לעשות בשמה ובמקומה פעולות משפטיות רבות ומגוונות, ובכלל זה להתקשר בעיסקאות ובחוזים בקשר לרכושה וכן לחתום על ייפויי-כוח למיניהם. לימים לקה אברהם במחלה קשה. משהחריף מצבו אושפז בבית חולים ובו הוחזק עד לפטירתו. ביום 20.5.1992 – שישה ימים לפני מותו – חתם אברהם לפני עורכת-הדין אסתר קריספין (באת-כוחה של המערערת בהליך שלפנינו) על שלושה מסמכים, ובהם ייפה את כוחה של המערערת לעשות בשמו ובמקומו שורה של פעולות משפטיות, בין היתר בקשר לזכויותיו בדירה ובחנות וכן בקשר לזכויותיה של וידה בדירה ובחנות, שלגביהן הורשה על-ידי וידה לפעול בהתאם לייפוי-הכוח נ/2.
4. שני המסמכים הראשונים שעליהם חתם אברהם (מוצגים נ/3 ו-נ/4) נערכו על גבי טפסים מודפסים סטנדרטיים, זהים בצורתם ובתוכנם למוצג נ/2, אלא שמתחת לכותרת המודפסת "יפוי כח כללי" – בכל אחד משניהם – הוספו, במכונת כתיבה, המילים "בלתי חוזר". בסופו של הנוסח המודפס בכל אחד מייפויי-כוח אלה הוספה פיסקה, שאף היא נכתבה במכונת כתיבה. בפיסקה שהוספה לייפוי-הכוח נ/3, ואשר התייחסה לזכויות החכירה בחנות, נכתב:
"יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל ותלויות בו זכויות צד ג' וישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחייב את יורשי ויורשי יורשי. וכן כל הקשור בחנות ברח' חשמונאים 91 בת"א הידועה כחכירה מעירית ת"א בחלקה 111 בגוש 7100 [החנות] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי על פי יפוי כח מס' נ/4/מ"ח [ייפוי-הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי ע"ש אחותי נסקה לוי ת.ז 3837648 [המערערת] מכירתה ו/או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה".
--- סוף עמוד 53 ---
ואילו בפיסקה שהוספה לייפוי-הכוח נ/4 ושהתייחסה לזכויות בדירה, נכתב:
"וכן כל הקשור בדירה ברחוב נח 4 רמת אביב הידועה כחלקה 5/76 בגוש 6770 [הדירה] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי לפי יפוי הכוח מס' נ/4/מח [ייפוי-הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי על שם אחותי נסקה לוי 3837648 מכירתה או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה. יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל וזכויות צד ג' תלויות בו. יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחיב את יורשי ואת יורשי ואת יורשי יורשי [כך במקור] הואיל וכאמור תלויות בו זכויות צד ג'".
באותו המעמד חתם אברהם על מסמך נוסף (נ/5). במסמך זה, שנערך על גבי טופס מודפס הנושא את הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר", הצהיר אברהם בשמו ובשמה של וידה כי הוא מייפה את כוחן של המערערת ושל עורכת-הדין קריספין, ביחד ולחוד, להעביר על שמו את חלקה של וידה בדירה ולאחר מכן להעביר את מלוא הזכויות בדירה על שמה של המערערת. בייפוי-כוח זה צוין כי "העברת הזכויות ב-2 ההעברות נעשית במתנה וללא תמורה".
5. בעקבות פטירתו של אברהם ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית-המשפט המחוזי למנות את המערערת כאפוטרופסית על וידה. בבקשתו נטען כי בשל מחלתה אין וידה מסוגלת לדאוג לענייניה, וכי המערערת – שמאז החמרת מצבו של אברהם מטפלת בה במסירות – מסכימה לשמש לה כאפוטרופסית. ביום 20.8.1992 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה ומינה את המערערת כאפוטרופסית כאמור. יצוין כי בבקשתו לא עתר היועץ המשפטי להכרזתה של וידה כפסולת-דין.
6. חודשים מספר לאחר מינויה עשתה המערערת שימוש בייפויי-הכוח שקיבלה מאברהם. ביום 23.10.1992 חתמה על שני שטרי שכירות, כשלפי הראשון העבירה לאברהם את זכויותיה של וידה בחנות ולפי השני העבירה את מכלול הזכויות בחנות משמו של אברהם לשמה שלה. ביום 22.12.1992 חתמה המערערת על שני שטרי שכירות נוספים, שבאמצעותם העבירה לשמה (באותה השיטה) את מלוא זכויותיהם של בני-הזוג בדירה. על כל שטרי השכירות, שעל-פיהם בוצעו העברות הזכויות בחנות ובדירה, חתמה המערערת הן בשם המעבירים (וידה ואברהם) הן כמקבלת ההעברות.
--- סוף עמוד 54 ---
7. משהלכה וידה לעולמה, ובהיעדר יורשים ידועים על-פי דין לעיזבונה, הורה בית-המשפט המחוזי למשיב (ביום 13.3.1995) לנהל את נכסיה של וידה כנכסים עזובים, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978. בעקבות זאת הגיש המשיב את תביעתו כנגד המערערת. בתביעתו נטען כי המערערת לא הייתה רשאית להשתמש בייפויי-הכוח שניתנו לה על-ידי אברהם להעברת זכויותיהם של וידה ואברהם בחנות ובדירה לבעלותה. לאור זאת עתר המשיב למתן פסק-דין הצהרתי כי הזכויות בדירה ובחנות נותרו בבעלותם של בני-הזוג המנוחים, ולמתן צו המורה לרשם המקרקעין לחזור ולרשום את זכויות החכירה בחנות ובדירה על שמותיהם.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
8. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב. השופטת המלומדת קבעה כי ייפוי-הכוח הכללי שנתנה וידה לאברהם העניק לו אך כוח וסמכות (כלפי צדדים שלישיים) להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או לאחר, אך משלא הובאה ראיה לקיומה של עיסקת יסוד, שבמסגרתה התחייבה וידה להעביר לאברהם את זכויותיה בנכסים האמורים, לא קמה לאברהם זכות לעשות שימוש בייפוי-הכוח להעברת זכויותיה של וידה לעצמו, וממילא אף לא למערערת. כן ציינה השופטת כי אפילו הוכיחה המערערת את טענתה שבמתן ייפוי-הכוח הכללי חפצה וידה לאפשר לאברהם להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או למערערת, הרי שבהיעדר מסמך בכתב התומך ברצונה הנטען של וידה, לא היה בכך כדי להועיל, שכן בין שמדובר בהתחייבות מצד וידה לעשיית עיסקה במקרקעין, ובין שמדובר בהתחייבותה להעניק את זכויותיה במתנה, התחייבותה הייתה טעונה מסמך בכתב כתנאי לשכלולה. בהקשר זה ציינה השופטת כי שאלת קיומה של עיסקת יסוד לא הועלתה לפניה על-ידי מי מהצדדים, אך משמצאה להעלות שאלה זו מיוזמתה, נתנה לבעלי-הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם לגביה. בנסיבות אלו, ומשהונחה לפניה התשתית העובדתית הנחוצה לבחינת השאלה, לא ראתה מניעה להכריע בשאלה לגופה.
טעם נוסף לכך שאברהם לא היה רשאי להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות מצאה השופטת בהוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, המורה כי "...[]באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות..." שלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". השופטת קבעה כי בהשתמשו בייפוי-הכוח הכללי שניתן לו על-ידי וידה להעברת זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד לאיסורו של סעיף 8(3) הנ"ל, ומשעשה כן הרי שהעברת הזכויות, לעצמו ולמערערת, בטלה.
--- סוף עמוד 55 ---
9. לפנים מצורכי ההכרעה נדרש בית-המשפט לשאלה – שבה מיקדו הצדדים את עיקרי טיעוניהם – והיא אם לנוכח מצבה המנטלי הלקוי של וידה היה אברהם רשאי להשתמש בייפוי-הכוח שהעניקה לו ולהעניק למערערת את ייפויי-הכוח שבהם הסמיך אותה, בין היתר, להעביר על שמה את חלקיה של וידה בזכויות המשותפות. בקבלה את עמדת המשיב קבעה השופטת כי בנקודת הזמן שבה העניק אברהם למערערת את ייפויי-הכוח הייתה וידה במצב שכלי לקוי, וכי במצבה שוב לא הייתה מסוגלת לגבש גמירת-דעת עצמאית. השופטת נמנעה מלהכריע בשאלה אם חרף אי-הכרזתה של וידה כפסולת-דין די במה שהוכח לגבי מצב דעתה כדי להוביל למסקנה כי מדובר ב"גריעת כשרותה", שלפי סעיף 14(א) לחוק השליחות די בה כדי להביא את השליחות לסיומה. עם זאת קבעה כי האירועים המביאים לפקיעתה של השליחות, המנויים בסעיף 14(א) הנ"ל, אינם מהווים רשימה סגורה, וכי לנוכח אופיים האישי המיוחד של יחסי שליחות יש להכיר במצב שבו השולח אינו מסוגל מבחינה מנטלית להיות מודע לפעולות השלוח – וממילא אף לא לפקח עליהן – כמצב המביא לפקיעת השליחות. מטעם זה ולנוכח מימצאה כי במועד שבו השתמש אברהם בייפוי-הכוח שהעניקה לו וידה לא הייתה וידה מסוגלת לדעת ולהבין את פעולותיו, קבעה השופטת כי שליחותו של אברהם פקעה, ודין הפעולות שעשה מכוחה להתבטל.
10. להלן נפנה בית-המשפט המחוזי לבחון אם מכוח ייפויי-הכוח שהעניק אברהם למערערת הייתה היא רשאית להעביר לעצמה, למצער, את חלקו הוא בזכויות החכירה בדירה ובחנות. לעניין זה טענה המערערת כי משלא הציג צו ירושה המעיד כי וידה ירשה את זכויותיו של אברהם, לא קמה למשיב – כמנהל נכסיה של וידה – "זכות עמידה" בקשר לחלקו של אברהם ברכוש. השופטת דחתה טענה זו. ראשית, מן הטעם שהמערערת העלתה אותה לראשונה בסיכומי טענותיה. ושנית, משום שעל-אף טענתה בדבר קיום צוואה שלפיה הוריש לה אברהם את כל רכושו, לא הציגה המערערת את הצוואה הנטענת כראיה מטעמה. מכאן שהמערערת לא סתרה את החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבהיעדר צוואה תיעשה הירושה על-פי דין.
בדחותה את טענת המערערת לגופה קבעה השופטת כי מאחר שעורכת-הדין קריספין אישרה את ייפויי-הכוח שעליהם חתם אברהם בלי שהוצגה לפניה תעודת רופא באשר למצבו – כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 – היה על המערערת להוכיח את כשירותו המנטלית של אברהם בעת החתימה עליהם. ומשלא הגישה המערערת חוות-דעת רפואית או ראיה אחרת המבססת את דבר כשירותו של אברהם – ואף לא נתנה הסבר מניח את הדעת למחדלה של עורכת-הדין קריספין לדרוש תעודת רופא על מצבו קודם שאישרה את חתימתו על ייפויי-הכוח – לא נשאה
--- סוף עמוד 56 ---
המערערת את הנטל שרבץ עליה. מסקנת השופטת הייתה אפוא כי ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים שעליהם חתם אברהם, אף ככל שהתייחסו לזכויותיו שלו בדירה ובחנות, משוללים כל תוקף, וכי כל הפעולות המשפטיות שעשתה המערערת בהסתמכה על ייפויי-כוח אלה בטלות מעיקרן. בהקשר זה הזכירה השופטת כי על-פי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ייפוי-כוח הניתן לעורך-דין "...אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין", וכי בייפוי-הכוח נ/5 הסמיך אברהם, נוסף על המערערת גם את עורכת-הדין קריספין, להעביר למערערת את זכויותיו בדירה. השופטת הניחה כי תוקפו של ייפוי-כוח זה – ככל שהתייחס לעורכת-הדין קריספין – לא נפגם, אף שבטרם נחתם לא הוצגה תעודת רופא על אודות כשירותו של אברהם. אך משהוברר כי העברת הזכויות למערערת, מכוחו של ייפוי-כוח זה, נעשתה על-ידי המערערת ולא על-ידי עורכת-הדין קריספין, אין בהכללת שמה של עורכת-הדין בייפוי-הכוח כדי לשנות מן המסקנה בדבר בטלות העברתן של הזכויות.
טענות הצדדים
11. בערעורה שלפנינו השיגה המערערת על צדקת קביעותיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית-המשפט בקובעו כי העברת זכויותיה של וידה לאברהם – וכפועל יוצא מכך גם העברת זכויותיה מאברהם למערערת – בטלות מחמת היעדרה של עיסקת יסוד, שבגדרה התחייבה וידה להעביר את זכויותיה לאברהם. ראשית, מן הטעם שטענה לעניין זה לא הועלתה כלל על-ידי המשיב, ובית-המשפט לא היה רשאי להעלותה מיוזמתו. ושנית, משום שעיסקת יסוד כאמור אכן הוכחה. כן טענה המערערת כי ביום שבו עשה אברהם שימוש בייפוי-הכוח שהעניקה לו וידה, היה מצבה המנטלי תקין, ואף אם במועד האמור לקתה צלילות דעתה, הרי משלא הוכרזה כפסולת-דין, אין לראות בה כמי שנגרעה כשרותה במשמעות האמורה בסעיף 14(א) לחוק השליחות. עוד טענה המערערת כי בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לא הפר אברהם את הוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות הן משום שפעולת השליחות שעשה לא הייתה לטובת עצמו, אלא לטובתה של וידה, הן משום שעל-פי תנאי שליחותו מטעמה של וידה רשאי היה לעשות כן. בהתייחסה לתוקף ההעברה שמכוחה נרשמו על שמה זכויותיו של אברהם עצמו בחנות ובדירה, חזרה המערערת על טענתה כי למשיב לא קמה כלל זכות לטעון, בשמה של וידה, לחלק בזכויות הללו. כן טענה כי הגם שלפני עורכת-הדין קריספין לא הוצגה תעודה רפואית המאשרת את כשירותו של אברהם לחתום על ייפויי-הכוח, עמדה היא בנטל להוכיח את כשירותו. מכאן שייפויי-הכוח הללו תקפים, והמערערת הייתה רשאית להעביר לעצמה, מכוחם, את זכויותיהם של בני-הזוג בדירה ובחנות.
--- סוף עמוד 57 ---
12. המשיב סמך את ידיו על רוב קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, טען, היה בית-המשפט רשאי להעלות מיוזמתו את שאלת קיומה של עיסקת יסוד שהקימה לאברהם זכות להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה, ובדין קבע בפסק-דינו שקיומה של עיסקה כזאת לא הוכח. כן תמך המשיב בקביעתו של פסק-הדין כי בעת שאברהם עשה שימוש בייפוי-הכוח שניתן לו על-ידי וידה, נגרע כושרה השכלי של וידה, ונפגעה יכולתה לגבש גמירת-דעת עצמאית, דבר שהביא, על-פי סעיף 14(א) לחוק השליחות, לסיומה של השליחות. מכל מקום, טען המשיב, כי בכך שהעביר את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, וגם מטעם זה יש לראות בפעולותיו כבטלות. כן תמך המשיב בקביעת בית-המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל שרבץ עליה להוכיח כי בעת שאברהם חתם על ייפויי-הכוח שהעניק לה היה הוא במצב מנטלי שאיפשר לו להבין את משמעות חתימתו על המסמכים. בנסיבות אלו, טען המשיב, צדק בית-המשפט בקובעו כי בייפויי-הכוח שעליהם חתם אברהם יש לראות כבטלים ככל שהם מתייחסים למערערת, אלא שלטענתו – וזאת בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי – בייפוי-הכוח נ/5 מן הדין לראות כבטל אף ככל שהוא מתייחס לעורכת-הדין קריספין בשל "פגם ברצון" שנפל בעריכתו. לבסוף טען המשיב כי בטרם העבירה המערערת לעצמה את זכויותיהם של וידה ושל אברהם בחנות ובדירה, חלה עליה חובה לקבל את אישורו של בית-המשפט לפעולותיה, בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ומשלא ביקשה – וממילא לא קיבלה – את אישור בית-המשפט כאמור, דינן של פעולותיה להיפסל אף מטעם זה.