--- סוף עמוד 53 ---
ואילו בפיסקה שהוספה לייפוי-הכוח נ/4 ושהתייחסה לזכויות בדירה, נכתב:
"וכן כל הקשור בדירה ברחוב נח 4 רמת אביב הידועה כחלקה 5/76 בגוש 6770 [הדירה] לרבות העברת חלקה של אשתי וידה בן עזרא ת.ז 357980 על שמי לפי יפוי הכוח מס' נ/4/מח [ייפוי-הכוח נ/2] והעברת כל חלקי שיש לי ושיהיה לי על שם אחותי נסקה לוי 3837648 מכירתה או השכרתה וכל הקשור ו/או הנובע ממנה. יפוי כח זה הוא בלתי חוזר הואיל וזכויות צד ג' תלויות בו. יפוי כח זה ישאר בתוקף גם לאחר מותי ויחיב את יורשי ואת יורשי ואת יורשי יורשי [כך במקור] הואיל וכאמור תלויות בו זכויות צד ג'".
באותו המעמד חתם אברהם על מסמך נוסף (נ/5). במסמך זה, שנערך על גבי טופס מודפס הנושא את הכותרת "יפוי כח בלתי חוזר", הצהיר אברהם בשמו ובשמה של וידה כי הוא מייפה את כוחן של המערערת ושל עורכת-הדין קריספין, ביחד ולחוד, להעביר על שמו את חלקה של וידה בדירה ולאחר מכן להעביר את מלוא הזכויות בדירה על שמה של המערערת. בייפוי-כוח זה צוין כי "העברת הזכויות ב-2 ההעברות נעשית במתנה וללא תמורה".
5. בעקבות פטירתו של אברהם ביקש היועץ המשפטי לממשלה מבית-המשפט המחוזי למנות את המערערת כאפוטרופסית על וידה. בבקשתו נטען כי בשל מחלתה אין וידה מסוגלת לדאוג לענייניה, וכי המערערת – שמאז החמרת מצבו של אברהם מטפלת בה במסירות – מסכימה לשמש לה כאפוטרופסית. ביום 20.8.1992 נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשה ומינה את המערערת כאפוטרופסית כאמור. יצוין כי בבקשתו לא עתר היועץ המשפטי להכרזתה של וידה כפסולת-דין.
6. חודשים מספר לאחר מינויה עשתה המערערת שימוש בייפויי-הכוח שקיבלה מאברהם. ביום 23.10.1992 חתמה על שני שטרי שכירות, כשלפי הראשון העבירה לאברהם את זכויותיה של וידה בחנות ולפי השני העבירה את מכלול הזכויות בחנות משמו של אברהם לשמה שלה. ביום 22.12.1992 חתמה המערערת על שני שטרי שכירות נוספים, שבאמצעותם העבירה לשמה (באותה השיטה) את מלוא זכויותיהם של בני-הזוג בדירה. על כל שטרי השכירות, שעל-פיהם בוצעו העברות הזכויות בחנות ובדירה, חתמה המערערת הן בשם המעבירים (וידה ואברהם) הן כמקבלת ההעברות.
--- סוף עמוד 54 ---
7. משהלכה וידה לעולמה, ובהיעדר יורשים ידועים על-פי דין לעיזבונה, הורה בית-המשפט המחוזי למשיב (ביום 13.3.1995) לנהל את נכסיה של וידה כנכסים עזובים, בהתאם לסעיף 6(א) לחוק האפוטרופוס הכללי, תשל"ח-1978. בעקבות זאת הגיש המשיב את תביעתו כנגד המערערת. בתביעתו נטען כי המערערת לא הייתה רשאית להשתמש בייפויי-הכוח שניתנו לה על-ידי אברהם להעברת זכויותיהם של וידה ואברהם בחנות ובדירה לבעלותה. לאור זאת עתר המשיב למתן פסק-דין הצהרתי כי הזכויות בדירה ובחנות נותרו בבעלותם של בני-הזוג המנוחים, ולמתן צו המורה לרשם המקרקעין לחזור ולרשום את זכויות החכירה בחנות ובדירה על שמותיהם.