פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי
8. בית-המשפט המחוזי קיבל את תביעת המשיב. השופטת המלומדת קבעה כי ייפוי-הכוח הכללי שנתנה וידה לאברהם העניק לו אך כוח וסמכות (כלפי צדדים שלישיים) להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או לאחר, אך משלא הובאה ראיה לקיומה של עיסקת יסוד, שבמסגרתה התחייבה וידה להעביר לאברהם את זכויותיה בנכסים האמורים, לא קמה לאברהם זכות לעשות שימוש בייפוי-הכוח להעברת זכויותיה של וידה לעצמו, וממילא אף לא למערערת. כן ציינה השופטת כי אפילו הוכיחה המערערת את טענתה שבמתן ייפוי-הכוח הכללי חפצה וידה לאפשר לאברהם להעביר את זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו או למערערת, הרי שבהיעדר מסמך בכתב התומך ברצונה הנטען של וידה, לא היה בכך כדי להועיל, שכן בין שמדובר בהתחייבות מצד וידה לעשיית עיסקה במקרקעין, ובין שמדובר בהתחייבותה להעניק את זכויותיה במתנה, התחייבותה הייתה טעונה מסמך בכתב כתנאי לשכלולה. בהקשר זה ציינה השופטת כי שאלת קיומה של עיסקת יסוד לא הועלתה לפניה על-ידי מי מהצדדים, אך משמצאה להעלות שאלה זו מיוזמתה, נתנה לבעלי-הדין הזדמנות לטעון את טענותיהם לגביה. בנסיבות אלו, ומשהונחה לפניה התשתית העובדתית הנחוצה לבחינת השאלה, לא ראתה מניעה להכריע בשאלה לגופה.
טעם נוסף לכך שאברהם לא היה רשאי להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות מצאה השופטת בהוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, תשכ"ה-1965, המורה כי "...[]באין כוונה אחרת משתמעת ממהות השליחות..." שלוח "לא יעשה פעולת שליחות עם עצמו". השופטת קבעה כי בהשתמשו בייפוי-הכוח הכללי שניתן לו על-ידי וידה להעברת זכויותיה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד לאיסורו של סעיף 8(3) הנ"ל, ומשעשה כן הרי שהעברת הזכויות, לעצמו ולמערערת, בטלה.
--- סוף עמוד 55 ---
9. לפנים מצורכי ההכרעה נדרש בית-המשפט לשאלה – שבה מיקדו הצדדים את עיקרי טיעוניהם – והיא אם לנוכח מצבה המנטלי הלקוי של וידה היה אברהם רשאי להשתמש בייפוי-הכוח שהעניקה לו ולהעניק למערערת את ייפויי-הכוח שבהם הסמיך אותה, בין היתר, להעביר על שמה את חלקיה של וידה בזכויות המשותפות. בקבלה את עמדת המשיב קבעה השופטת כי בנקודת הזמן שבה העניק אברהם למערערת את ייפויי-הכוח הייתה וידה במצב שכלי לקוי, וכי במצבה שוב לא הייתה מסוגלת לגבש גמירת-דעת עצמאית. השופטת נמנעה מלהכריע בשאלה אם חרף אי-הכרזתה של וידה כפסולת-דין די במה שהוכח לגבי מצב דעתה כדי להוביל למסקנה כי מדובר ב"גריעת כשרותה", שלפי סעיף 14(א) לחוק השליחות די בה כדי להביא את השליחות לסיומה. עם זאת קבעה כי האירועים המביאים לפקיעתה של השליחות, המנויים בסעיף 14(א) הנ"ל, אינם מהווים רשימה סגורה, וכי לנוכח אופיים האישי המיוחד של יחסי שליחות יש להכיר במצב שבו השולח אינו מסוגל מבחינה מנטלית להיות מודע לפעולות השלוח – וממילא אף לא לפקח עליהן – כמצב המביא לפקיעת השליחות. מטעם זה ולנוכח מימצאה כי במועד שבו השתמש אברהם בייפוי-הכוח שהעניקה לו וידה לא הייתה וידה מסוגלת לדעת ולהבין את פעולותיו, קבעה השופטת כי שליחותו של אברהם פקעה, ודין הפעולות שעשה מכוחה להתבטל.