10. להלן נפנה בית-המשפט המחוזי לבחון אם מכוח ייפויי-הכוח שהעניק אברהם למערערת הייתה היא רשאית להעביר לעצמה, למצער, את חלקו הוא בזכויות החכירה בדירה ובחנות. לעניין זה טענה המערערת כי משלא הציג צו ירושה המעיד כי וידה ירשה את זכויותיו של אברהם, לא קמה למשיב – כמנהל נכסיה של וידה – "זכות עמידה" בקשר לחלקו של אברהם ברכוש. השופטת דחתה טענה זו. ראשית, מן הטעם שהמערערת העלתה אותה לראשונה בסיכומי טענותיה. ושנית, משום שעל-אף טענתה בדבר קיום צוואה שלפיה הוריש לה אברהם את כל רכושו, לא הציגה המערערת את הצוואה הנטענת כראיה מטעמה. מכאן שהמערערת לא סתרה את החזקה הקבועה בסעיף 2 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, שבהיעדר צוואה תיעשה הירושה על-פי דין.
בדחותה את טענת המערערת לגופה קבעה השופטת כי מאחר שעורכת-הדין קריספין אישרה את ייפויי-הכוח שעליהם חתם אברהם בלי שהוצגה לפניה תעודת רופא באשר למצבו – כנדרש בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, תשל"ז-1977 – היה על המערערת להוכיח את כשירותו המנטלית של אברהם בעת החתימה עליהם. ומשלא הגישה המערערת חוות-דעת רפואית או ראיה אחרת המבססת את דבר כשירותו של אברהם – ואף לא נתנה הסבר מניח את הדעת למחדלה של עורכת-הדין קריספין לדרוש תעודת רופא על מצבו קודם שאישרה את חתימתו על ייפויי-הכוח – לא נשאה
--- סוף עמוד 56 ---
המערערת את הנטל שרבץ עליה. מסקנת השופטת הייתה אפוא כי ייפויי-הכוח הבלתי חוזרים שעליהם חתם אברהם, אף ככל שהתייחסו לזכויותיו שלו בדירה ובחנות, משוללים כל תוקף, וכי כל הפעולות המשפטיות שעשתה המערערת בהסתמכה על ייפויי-כוח אלה בטלות מעיקרן. בהקשר זה הזכירה השופטת כי על-פי סעיף 91 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, ייפוי-כוח הניתן לעורך-דין "...אינו טעון אישור אחר, על אף האמור בכל דין", וכי בייפוי-הכוח נ/5 הסמיך אברהם, נוסף על המערערת גם את עורכת-הדין קריספין, להעביר למערערת את זכויותיו בדירה. השופטת הניחה כי תוקפו של ייפוי-כוח זה – ככל שהתייחס לעורכת-הדין קריספין – לא נפגם, אף שבטרם נחתם לא הוצגה תעודת רופא על אודות כשירותו של אברהם. אך משהוברר כי העברת הזכויות למערערת, מכוחו של ייפוי-כוח זה, נעשתה על-ידי המערערת ולא על-ידי עורכת-הדין קריספין, אין בהכללת שמה של עורכת-הדין בייפוי-הכוח כדי לשנות מן המסקנה בדבר בטלות העברתן של הזכויות.
טענות הצדדים
11. בערעורה שלפנינו השיגה המערערת על צדקת קביעותיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, שגה בית-המשפט בקובעו כי העברת זכויותיה של וידה לאברהם – וכפועל יוצא מכך גם העברת זכויותיה מאברהם למערערת – בטלות מחמת היעדרה של עיסקת יסוד, שבגדרה התחייבה וידה להעביר את זכויותיה לאברהם. ראשית, מן הטעם שטענה לעניין זה לא הועלתה כלל על-ידי המשיב, ובית-המשפט לא היה רשאי להעלותה מיוזמתו. ושנית, משום שעיסקת יסוד כאמור אכן הוכחה. כן טענה המערערת כי ביום שבו עשה אברהם שימוש בייפוי-הכוח שהעניקה לו וידה, היה מצבה המנטלי תקין, ואף אם במועד האמור לקתה צלילות דעתה, הרי משלא הוכרזה כפסולת-דין, אין לראות בה כמי שנגרעה כשרותה במשמעות האמורה בסעיף 14(א) לחוק השליחות. עוד טענה המערערת כי בניגוד לקביעתו של בית-המשפט המחוזי, לא הפר אברהם את הוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות הן משום שפעולת השליחות שעשה לא הייתה לטובת עצמו, אלא לטובתה של וידה, הן משום שעל-פי תנאי שליחותו מטעמה של וידה רשאי היה לעשות כן. בהתייחסה לתוקף ההעברה שמכוחה נרשמו על שמה זכויותיו של אברהם עצמו בחנות ובדירה, חזרה המערערת על טענתה כי למשיב לא קמה כלל זכות לטעון, בשמה של וידה, לחלק בזכויות הללו. כן טענה כי הגם שלפני עורכת-הדין קריספין לא הוצגה תעודה רפואית המאשרת את כשירותו של אברהם לחתום על ייפויי-הכוח, עמדה היא בנטל להוכיח את כשירותו. מכאן שייפויי-הכוח הללו תקפים, והמערערת הייתה רשאית להעביר לעצמה, מכוחם, את זכויותיהם של בני-הזוג בדירה ובחנות.