--- סוף עמוד 57 ---
12. המשיב סמך את ידיו על רוב קביעותיו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות העניין, טען, היה בית-המשפט רשאי להעלות מיוזמתו את שאלת קיומה של עיסקת יסוד שהקימה לאברהם זכות להעביר לעצמו את זכויותיה של וידה, ובדין קבע בפסק-דינו שקיומה של עיסקה כזאת לא הוכח. כן תמך המשיב בקביעתו של פסק-הדין כי בעת שאברהם עשה שימוש בייפוי-הכוח שניתן לו על-ידי וידה, נגרע כושרה השכלי של וידה, ונפגעה יכולתה לגבש גמירת-דעת עצמאית, דבר שהביא, על-פי סעיף 14(א) לחוק השליחות, לסיומה של השליחות. מכל מקום, טען המשיב, כי בכך שהעביר את זכויותיה של וידה בדירה ובחנות לעצמו, פעל אברהם בניגוד להוראת סעיף 8(3) לחוק השליחות, וגם מטעם זה יש לראות בפעולותיו כבטלות. כן תמך המשיב בקביעת בית-המשפט כי המערערת לא עמדה בנטל שרבץ עליה להוכיח כי בעת שאברהם חתם על ייפויי-הכוח שהעניק לה היה הוא במצב מנטלי שאיפשר לו להבין את משמעות חתימתו על המסמכים. בנסיבות אלו, טען המשיב, צדק בית-המשפט בקובעו כי בייפויי-הכוח שעליהם חתם אברהם יש לראות כבטלים ככל שהם מתייחסים למערערת, אלא שלטענתו – וזאת בניגוד לקביעת בית-המשפט המחוזי – בייפוי-הכוח נ/5 מן הדין לראות כבטל אף ככל שהוא מתייחס לעורכת-הדין קריספין בשל "פגם ברצון" שנפל בעריכתו. לבסוף טען המשיב כי בטרם העבירה המערערת לעצמה את זכויותיהם של וידה ושל אברהם בחנות ובדירה, חלה עליה חובה לקבל את אישורו של בית-המשפט לפעולותיה, בהתאם להוראות חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962. ומשלא ביקשה – וממילא לא קיבלה – את אישור בית-המשפט כאמור, דינן של פעולותיה להיפסל אף מטעם זה.
דיון
13. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. אתייחס תחילה לתוקף העברת חלקה של וידה בדירה ובחנות לידי אברהם, ולאחר מכן אדון בתוקף העברת חלקו של אברהם בזכויות המשותפות לידי המערערת.
תוקף העברת זכויותיה של וידה לאברהם
14. הטעם העיקרי שבגינו פסק בית-המשפט המחוזי כי העברת זכויותיה של וידה לידי אברהם – ולאחר מכן לידי המערערת – בטלה, נעוץ בקביעתו כי לא הוכח קיומה של עיסקת יסוד בין בני-הזוג באשר להעברת הזכויות בדירה ובחנות. קביעה זו, לגופה, היא ללא ספק נכונה. הלכה פסוקה היא כי מקום שתוכן ההתחייבות שלמימושה ניתן ייפוי-כוח אינו נלמד מייפוי-הכוח גופו, רואים בייפוי-הכוח אך כמכשיר למימושה של