בהינתן האמור, מבקשת טופ אלפא כי נחייב את כל הנתבעים, ביחד ולחוד, ולמצער את בעלי השליטה, לשלם לה סך של כ-2.1 מיליון ש"ח בתוספת ריבית והצמדה (סכום הפיצוי שנקבע על ידי בית משפט קמא ביחס לאופציה הראשונה והשלישית, בתוספת הפיצוי בגין האופציה השנייה).
23. בתגובתם לערעור שכנגד, טוענים המערערים כי טענותיה של טופ אלפא נעדרות בסיס ויש לדחותן. אשר לטענה כי האופציה השנייה לא בוטלה בהסכם עם בעלי השליטה ועודנה עומדת בתוקפה, מצטרפים המערערים לטענותיהן של המשיבות הנוספות בערעור שכנגד (אשר תוצגנה להלן). אשר לטענתה השנייה של טופ אלפא, גורסים המערערים כי אין מקום להטיל על בעלי השליטה אחריות בגין הפיצויים שנפסקו מכוח האופציה הראשונה. לעניין זה, טוענים המערערים כי בשום שלב לא נטען, וממילא לא הוכח, על ידי טופ אלפא כי יש להרים את מסך ההתאגדות של סטארקום פנמה כנגד בעלי השליטה, או לחלופין להטיל עליהם אחריות אישית בגין מעשיהם כנושאי משרה בסטארקום פנמה. לגופם של דברים, נטען כי אין מחלוקת שבהתאם להסכם הסילוק, החיוב בגין האופציה הראשונה הוטל על סטארקום פנמה ועליה בלבד, ומעולם לא הומחה לבעלי השליטה. כן נטען כי אף לא קמה הצדקה מהותית להטלת אחריות אישית על בעלי השליטה – זאת, שכן העברת הפעילות והנכסים של החברות הפרטיות לחברה הציבורית היא בבחינת "דרך המלך" להנפקת חברות מסוג זה בבורסת AIM שבלונדון (כפי שגם נזכר בחוו"ד הדין האנגלי), ובעשותם כן לא חרגו בעלי השליטה מתפקידם ומההתנהגות המצופה מהם בנסיבות העניין. בשולי הדברים, הוסיפו המערערים כי במועדים הרלוונטיים, בעלי השליטה לא היו בעלי המניות היחידים בחברות הפרטיות.
24. המשיבות הנוספות מצדן טוענות כי יש לדחות את הערעור שכנגד, ככל שהוא נוגע אליהן, כבר על הסף. זאת, שכן המשיבות הנוספות לא הצטרפו למערערים בהגשת הערעור, ובהתאם לפסיקתו של בית משפט זה – ערעור שכנגד יכול שיוגש רק נגד אותו בעל דין שהגיש את הערעור העיקרי, ולא נגד בעל דין אחר שאינו המערער. לגופן של הטענות, מדגישות המשיבות הנוספות כי לא קיימת כל עילה לחיובן בנזקיה של טופ אלפא. אשר לחברה הציבורית, נטען כי משזו כלל לא הייתה צד להסכמים בהם הוענקו לטופ אלפא האופציות (ולמעשה כלל לא הייתה קיימת בעת כריתתם), ברי כי לא נוצרה כל יריבות חוזית ישירה בין טופ אלפא לבין החברה הציבורית. כן נטען כי טופ אלפא לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי התקיימו התנאים להרמת מסך בין החברה הציבורית לבין החברות הפרטיות. זאת ועוד, לטענת המשיבות הנוספות אף אין כל הצדקה לחיוב סטארקום ישראל וסטארקום איי הבתולה בפיצוי טופ אלפא, שכן אלו מעולם לא התחייבו כלפיה בהענקת האופציות – כך, כפי שקבע בית משפט קמא, החיוב למתן האופציה הראשונה במסגרת הסכם הסילוק ניתן על ידי סטארקום פנמה; ואילו החיוב למתן האופציה השלישית במסגרת ההסכם עם בעלי השליטה ניתן על ידי בעלי השליטה. אשר על כן, סבורות המשיבות הנוספות כי אין ממש בטענותיה של טופ אלפא לעניין חיובן בנזקיה, ולא בכדי טענות אלו לא נתמכו בבסיס משפטי כלשהו. אשר לטענות טופ אלפא לעניין תוקפה של האופציה השנייה, שבות המשיבות הנוספות על נימוקיו של בית משפט קמא. בתוך כך, הן מדגישות כי יש לפרש את ההסכם עם בעלי השליטה על רקע הנסיבות בהן הוא נחתם – קרי, החשש כי אם ייוודע דבר קיומן של האופציות לטופ אלפא, זה עשוי להרתיע משקיעים פוטנציאליים – וכי בכך יש כדי ללמד כי כוונתו של ההסכם עם בעלי השליטה הייתה לבטל את האופציה השנייה. מסקנה זו נתמכת, לשיטת המשיבות הנוספות, גם בעובדה שבד בבד עם החתימה על ההסכם עם בעלי השליטה נחתם הסכם העמלות החדש, במסגרתו נשמטה האופציה השנייה שהוענקה לטופ אלפא במסגרת הסכם העמלות המקורי. משאלו הם פני הדברים, סבורות המשיבות הנוספות כי לא יכול להיות ספק כי כוונת ההסכם עם בעלי השליטה הייתה להביא לביטולה של האופציה השנייה ולהחלפתה באופציה השלישית. לבסוף, מבהירות המשיבות הנוספות כי הסכם העמלות החדש וההסכם עם בעלי השליטה נוסחו על ידי טופ אלפא, ועל כן יש לפרש כל ספק פרשני העלול להתעורר ביחס אליהם לרעתה.