15. שנית, דן בית משפט קמא בשאלה כיצד יש להעריך את שוויין של האופציות האמורות, והגיע למסקנה כי יש לעשות כן בהתבסס על מניותיה של החברה הציבורית. הטעם העיקרי לכך הוא ששווי מניותיה של החברה הציבורית – אשר מבחינה מהותית מורכבת מנכסיהן ופעילותן של החברות הפרטיות – הוא האינדיקציה הטובה ביותר לשווי המניות שנשללו מטופ אלפא, ועל כן גם לנזק שנגרם לה עקב ההפרה. בית המשפט הדגיש לעניין זה כי ההתבססות על שוויין של מניות החברה הציבורית לצורך חישוב הנזק, אין פירושה שלטופ אלפא הייתה זכות להמיר את האופציות שניתנו לה כך שיחולו על מניות החברה הציבורית; אלא היא נובעת מכך שבנסיבות שנוצרו, יכולות מניות אלו לשמש כאינדיקציה הקרובה ביותר לפיצוי המגיע לטופ אלפא בגין הפרת ההתחייבויות כלפיה. עוד הוסיף בית המשפט בהקשר זה, כי מאחר שהתנהלות הנתבעים הביאה לכך שלא ניתן עוד לקיים את החיוב החוזי ביחס לחברות הפרטיות, יש להחיל את הוראת סעיף 52 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), שעניינה בתחליף קיום. בהתאם, וכדי להעמיד את טופ אלפא בקירוב במצב בו הייתה אילו ההתחייבויות החוזיות כלפיה היו מקוימות, יש להעריך את גובה הנזק שנגרם לה לפי שווי מניות החברה הציבורית.
לאחר דברים אלו, בחן בית המשפט האם יש מקום להפחית משווי מניותיה של החברה הציבורית סכום המשקף את הסחירות הנמוכה אשר מאפיינת את בורסת AIM שבה הונפקו. בית המשפט השיב על שאלה זו בשלילה, בציינו כי מחיר מניה בשוק יעיל אמור להביא בחשבון גם את מידת הסחירות הקיימת בבורסה. זאת ועוד, בית משפט קמא נתן דעתו למנגנון החסימה שהוחל על בעלי השליטה במסגרת ההנפקה בלונדון, המחייב אותם שלא להעביר את מניותיהם בחברה הציבורית לתקופה בת 12 חודשים ממועד ההנפקה, ולא למכור אותן שלא בהסכמת החברה הציבורית והרגולטור הרלוונטי לתקופה נוספת של 12 חודשים (להלן: מנגנון החסימה). בית המשפט בחן האם יש במנגנון החסימה כדי להצדיק הפחתה בשווי של מניות החברה הציבורית אשר על פיו יחושב הפיצוי לטופ אלפא, וזאת בעיקר על רקע העובדה שבתום התקופה שנקבעה במנגנון החסימה, ירד שווי המניות. בתוך כך, נקבע כי ביחס לאופציה הראשונה, שכזכור הוקנתה לטופ אלפא על ידי החברות הפרטיות ולא על ידי בעלי השליטה, אין לערוך הפחתת שווי בהתבסס על קיומו של מנגנון החסימה. זאת, משנמצא כי מנגנון החסימה חל רק ביחס למניותיהם של הדירקטורים והמייסדים (ובתוכם בעלי השליטה) של החברה הציבורית; ומשהנתבעים לא הצליחו להוכיח כי מנגנון זה היה חל ביחס למניות שטופ אלפא הייתה זכאית לקבל או היה מונע ממנה למכור את המניות שהוקצו לה באופן מיידי. לעומת זאת, ביחס לאופציה השלישית, אשר כזכור ניתנה על ידי בעלי השליטה עצמם, מצא בית המשפט כי יש מקום לבצע הפחתה כאמור. זאת, שכן מנגנון החסימה החל כאמור ביחס למניותיהם יוצר מגבלת אי-סחירות למשך תקופה של שנתיים, שיש בה כדי להשפיע על שווי המניות. בית המשפט הבהיר בהקשר זה כי בנסיבות העניין, אין רלוונטיות לשאלה האם בפועל ניתן היה להעביר לטופ אלפא את מניות בעלי השליטה בחברה הציבורית, שכן ההתייחסות למניות החברה הציבורית נעשית אך לצורך קבלת אינדיקציה לגובה הנזק שנגרם לטופ אלפא. בהמשך לכך, קבע בית המשפט כי לצורך הערכת שווי המניות לאחר הפחתה כאמור יש להסתמך על שיטות חישוב מקובלות של חסימות, כפי שהוצגו בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים. בהתאם, הואיל ובחוו"ד הר-צבי הועמדה ההפחתה על 45-40% ממחיר המניה ביום ההנפקה, ובחוו"ד קלדרון – על 42.9% ממחיר המניה ביום ההנפקה, קבע בית המשפט כי ניתן לאמץ את ההערכה שניתנה בחוו"ד קלדרון, המתיישבת עם הטווח שנקבע בחוו"ד הר-צבי. בתוך כך, דחה בית המשפט את הצעת הנתבעים לפיה יש להעריך את שווי המניות לאחר ההפחתה בהתבסס על מחיר המניה בשוק ביום פקיעתו של מנגנון החסימה, בציינו כי טופ אלפא הייתה זכאית לקבל את שווי האופציות שניתנו לה כבר ביום בו דרשה לממשן וסורבה, מבלי שתצטרך להמתין לסיום התקופה שנקבעה במנגנון החסימה.