24. ההבחנה החשובה ביותר בדיני הביטול היא בין הפרה יסודית ובין הפרה שאינה כזו, שהרי לפי סעיף 7(א) לחוק התרופות הפרה יסודית מקנה לנפגע זכות לבטל את החוזה לאלתר, ואילו בסעיף 7 (ב) נקבע, כי הפרה שאינה יסודית אינה מקנה זכות ביטול אלא לאחר מתן ארכה שלא נוצלה ע"י המפר, ואף זאת – כפוף לשיקולי צדק העשויים לשלול את כוח הביטול מהנפגע (ראו ג' שלו הנ"ל, עמ' 576 והפסיקה המוזכרת שם).
25. בהעדר התייחסות בחוזה לשאלת יסודיות ההפרה, המבחן על פיו יקבע האם היא יסודית אם לאו הוא חיצוני-אובייקטיבי באשר הוגדר ע"י המחוקק בסעיף 6 שצוטט לעיל.
26. המלומדת פרופ' שלו מציינת בספרה, כי מבחן זה מסייע אך במעט בהיותו מבחן "שסתום רחב וגמיש", ומפאת החשש שמא הפעלה דווקנית מדי שלו עלולה להביא ל"הרחבת יתר" של זכות הביטול מעבר לגבולות שביקש המחוקק לתחום סביבה (ראו: שם, בעמ' 585).
27. מעיון בפסיקה ובספרות ניתן לרכז השיקולים המנחים את בית המשפט בבואו להכריע בשאלת יסודיותה של ההפרה, גם אם לא ברשימה סגורה, ובתוך כך: נסיבות כריתת ההסכם; יחסי הצדדים לו; לשון החוזה על תניותיו השונות; הגורמים להפרה וחלקו של הצד המקיים בכך; ונסיבות נוספות מהן ניתן ללמוד האם צפיות ההפרה היית המביאה אדם סביר שלא להתקשר בחוזה (ראו: ע"א 2688/91 רפפורט נ' רוט, פורסם במאגרים האלקטרוניים) וכן: חשיבותו היחסית של החיוב שהופר בהשוואה ליתר החיובים בחוזה; עוצמת הפגיעה באינטרס הקיום של הנפגע הכרוכה בהפרה הנדונה; השלב שבו מצוי ביצוע העסקה (המשפיע על מידת הסתמכותו של הנפגע על קיום העסקה); ומידת יכולתו של הנפגע, לאחר ההפרה, לתקן את נזקיה – בין בכוחות עצמו ובין באמצעות תביעה נגד המפר (ראו: ג' שלו הנ"ל, בעמ' 588).
28. לצד כל זאת ואולי מעל כל זאת, כידוע, לעקרון תום הלב מעמד בכורה, והוא בבחינת עיקרון על בדיני החוזים ומשכך בבואנו לדון בשאלת אופי ההפרה, טיבה ונפקויותיה בהיבט של התרופות לה, יש ליתן הדעת להתנהגות הצדדים ולאחריות שיש לכל אחד מהם להפרה.
29. נשאלת, אפוא, השאלה האם ראוי וניתן בעת בחינת שאלת היסודיות להתחשב בשיקולי צדק שאינם קשורים במישרין לפגיעתה האובייקטיבית של ההפרה בנפגע, ובהם שיקולים הנוגעים לאשמתם היחסית של הצדדים ולתום לבם, ובפרט למידת יכולתו של הצד המפר לצפות את הפגיעה החמורה שהיא תוצאת ההפרה שהתרחשה; מידת האשמה שדבקה בהתנהגות המפר ועוצמת הפגיעה שהיא הסבה לאמון בין הצדדים וליכולתם לשתף פעולה בעתיד; התרשלות עצמית של הנפגע שתרמה להפרה, ככל שהייתה; המאמצים שהושקעו בקיום החוזה מצדו של המפר; ומידת יכולתו או נכונותו של המפר לערוב לקיום החוזה (או לתיקון ההפרה) בעתיד (ראו: ג' שלו הנ"ל, בעמ' 589-590).