61. מערכת דינים נוספת שניתן למצוא בה הסדר משפטי בדמות פיצוי ללא הוכחת נזק, היא זו העוסקת בהגנה על זכויות יוצרים. בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: חוק זכות יוצרים), נקבע מנגנון להענקת פיצויים ללא הוכחת נזק, בגין הפרה של זכות יוצרים, בזו הלשון:
"56. (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.
(ב) בקביעת פיצויים לפי הוראות סעיף קטן (א), רשאי בית המשפט לשקול, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) היקף ההפרה;
(2) משך הזמן שבו בוצעה ההפרה;
(3) חומרת ההפרה;
(4) הנזק הממשי שנגרם לתובע, להערכת בית המשפט;
(5) הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, להערכת בית המשפט;
(6) מאפייני פעילותו של הנתבע;
(7) טיב היחסים שבין הנתבע לתובע;
(8) תום לבו של הנתבע.
(ג) לעניין סעיף זה יראו הפרות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כהפרה אחת.
(ד) השר רשאי, בצו, לשנות את הסכום הקבוע בסעיף קטן (א)" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').
ניתן לראות אפוא, כי בסעיף 56(ג) לחוק זכויות יוצרים נקבעה מגבלה דומה לזו שבסעיף 7א(ד) לחוק, וזהה לזו שבסעיף 13(ב) לחוק עוולות מסחריות, שלפיה
--- סוף עמוד 27 ---
מסכת אחת של מעשים תיחשב כעוולה אחת, המצמיחה זכות לפיצוי אחד בלבד ללא הוכחת נזק.
62. טרם אדון ביישומו של הסדר זה, אייחד דברים אחדים לפרשה שנדונה בע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254 (1992) (להלן: עניין ניניו). במובן מסוים התוותה פרשה זו את המצב המשפטי הנוהג בהקשר זה גם כיום. מדובר שם בהפרה נטענת של זכויות יוצרים, במסגרת מחזה שהופק במשותף על-ידי ניניו, ועל-ידי שמעון שגיא ורעייתו. בתום הפקתו, התקיימו 74 הצגות, ולימים טען ניניו, כי זכויות היוצרים שלו הופרו, מאחר שהסכם השותפות במחזה בוטל על-ידו, עוד קודם לביצוע ההופעות. בעת ההיא לא נחקק עדיין חוק זכות יוצרים. חלה אז פקודת זכות יוצרים אשר קבעה את ההסדר הבא, לגבי פיצויים ללא הוכחת נזק: "לא הוכח הנזק שנגרם בהפרת זכות יוצרים, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לו לכל הפרה פיצויים בשיעור שלא יפחת מ-10,000 ש"ח ולא יעלה על 20,000 ₪ [...]" (ההדגשה הוּספה – נ' ס').
63. בעניין ניניו נדרש בית המשפט, בין היתר, לפרשנות התיבה "לכל הפרה", כדי לקבוע את גבולות הפיצוי שיש לפסוק, ללא הוכחת נזק, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה שלפניו. בית המשפט עמד על הצורך לבחון סוגיה זו לפי "מבחן הזכות שנפגעה", שאותו הזכרתי לעיל, בהקשר לעניין דגלי אומות, ובהתאם קבע, כי בדרך כלל, נכון יהיה לראות הפרה חוזרת ונשנית של אותה זכות, ככזו שמקימה עילת תביעה אחת בלבד. לצד זאת קבע בית המשפט, כי כאשר העוולה מתבצעת בהזדמנויות נפרדות, לסירוגין, ובתקופות שונות, יתכן שאפשר יהיה לראות כל פעילות חוזרת, כמקימה עילת תביעה עצמאית. לכך הוסיף בית המשפט, כי במצבים שבהם מידת ההטרוגניות שבין ההפרות השונות היא רבה ומהותית, עשויה לקום הצדקה לראות בכל פעילות מפרה, משום הפרה עצמאית, העומדת בפני עצמה (עניין ניניו, עמ' 270-269). לבסוף קבע בית המשפט, בהתייחס למקרה שלפניו, כי ההצגות שבהן דוּבּר, אינן עולות כדי הפרות נפרדות, שיש לפסוק פיצוי נפרד לכל אחת מהן, כי אם הפרה אחת של זכויות יוצרים, המצמיחה עילת תביעה אחת, ופיצוי אחד בלבד במסלול הסטטוטורי, המאפשר כאמור פיצוי ללא הוכחת נזק. עיון בספרות המשפטית בנושא מעלה, כי התלם שנחרש בעניין ניניו, העמיק והתרחב ברבות השנים, באופן שאיפשר לראות כמה הפרות של אותה זכות יוצרים, ככאלה שמקימות עילת תביעה נפרדת, לגבי כל אחת מן ההפרות (ראו לעניין זה: טוני גרינמן, זכויות יוצרים 783-782 (מהדורה שנייה 2008). דברים אלה נכונים כאמור למסלול המעוגן בסעיף 56 לחוק זכות יוצרים.