--- סוף עמוד 28 ---
64. טרם חתימת חלק זה, אבקש לייחד כמה מילים ל"כלל הפרסום היחיד"("Single Publication Rule"), שנזכר בטענות המשיב, ככלל משפטי שניתן ליישׂמו ולהחילו על נסיבות העניין דנן. מקורו של כלל זה הוא במשפט האמריקאי. נקודת המוצא של הדין האמריקאי, בכל הקשור לפסיקת פיצויים בגין פרסום לשון הרע, הוא שפרסום אחד של לשון הרע מייצר עילה אחת אף כאשר הפרסום מופץ לנמענים רבים. יחד עם זאת, לפי 'כלל הפרסום היחיד', כאשר הוכח כי הפרסום המחודש של התוכן נועד להרחבת קהל הנמנעים, ניתן להכיר בפרסום, כמקים עילה חדשה ונפרדת (להרחבה בנושא ראו: Ronen Perry, The Law and Economics of Online Republication, 106 Iowa L. Rev. 721 (2021)). ברם, השפעתו של כלל זה מוגבלת מאוד בענייננו, משום שמדובר כאן בפיצוי ללא הוכחת נזק, בשונה מהדין האמריקאי שבו נדון הכלל האמור בהקשר הנזיקי.
המשפט העברי – על אינדיבידואציה של עבירות
65. פעולות מתמשכות, וחלוקתן ליחידות משנה, או איחוד פעולות נבדלות לכדי עבירה אחת, נדונו במשפט העברי במספר מקומות ובכמה הקשרים, שניתן להקיש מהם, ללמוד ולהשליך על ענייננו. בסוגיה הנוגעת לקרבן חטאת על שגגה, נדונה השאלה אם ביצוע חוזר של עבירה בשוגג, במצב של אי-ידיעה – משפטית או עובדתית – יֵחשב לעבירה אחת או יותר. כך לדוגמא, במשנה הראשונה בפרק כלל גדול במסכת שבת, נדונה השאלה אם חזרה על אותה עבירה באותה שבת, או אפילו בזמנים נבדלים, כלומר בשבתות נפרדות, תיחשב כעבירה אחת ותגרור עמה קרבן חטאת אחד, או שמא מדובר במספר עבירות ומספר קרבנות:
"כְּלָל גָּדוֹל אָמְרוּ בַּשַּׁבָּת. כָּל הַשּׁוֹכֵחַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אַחַת. הַיּוֹדֵעַ עִקַּר שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל שַׁבָּת וְשַׁבָּת. הַיּוֹדֵעַ שֶׁהוּא שַׁבָּת וְעָשָׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה בְּשַׁבָּתוֹת הַרְבֵּה, חַיָּב עַל כָּל אַב מְלָאכָה וּמְלָאכָה. הָעוֹשֶׂה מְלָאכוֹת הַרְבֵּה מֵעֵין מְלָאכָה אַחַת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת" (משנה שבת ז, א; בבלי, שבת ס"ז, ע"ב).
66. פירושם של דברים, כי מי שמודע להלכות שבת, ויודע שהיום הזה בשבוע הוא יום השבת, חייב על כל מלאכה ומלאכה. בנוסף, גם מי ששגגתו נוגעת לנסיבות האירוע, קרי – מי שאיננו יודע שהיום יום השבת, אך מודע לקיומן של הלכות שבת ביחס למעשיו, חייב על כל שבת ושבת. ההנחה היא, שהחוטא יכול היה לדעת אל-נכון