--- סוף עמוד 43 ---
לפי אותו חוק כעוולה אחת (ראו: סעיף 56(ג) לחוק זכות יוצרים וסעיף 13(ב) לחוק עוולות מסחריות). בחוק איסור לשון הרע לא נכללו הסדרים דומים, אך כפי שאראה בהמשך, אני סבורה כי יש מקום להקיש מן האמור אף ביחס אליו, בשינויים המתחייבים מהמאטריה המשפטית של דיני לשון הרע.
20. להרחבת היריעה, ניתן להזכיר כי השאלה של פסיקה מצטברת של פיצויים ללא הוכחת נזק נדונה גם באופן אחר, וזאת בהקשרו של סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ראו: ע"פ 1076/15 טווק נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (7.6.2016); דנ"פ 5625/16 קארין נ' טווק בוקובזה [פורסם בנבו] (13.9.2017)). באותו עניין עמדה להכרעה השאלה, האם התקרה לפסיקת פיצויים בהליך הפלילי חלה על כלל קרוביו של נפגע עבירת המתה, או שמא היא משקפת את היקף הפיצוי המקסימלי ביחס לכל אחד ואחת מהם בפני עצמם. הסוגיה היא שונה, אך קשורה למקרה שבפנינו מאחר שגם שם דובר בפוטנציאל לפסיקת פיצויים בהיקף נרחב ללא הוכחת נזק, ככל שניתן היה לצרף מספר תקרות זו לזו. העמדה שהתקבלה כהלכה מחייבת, לפיה התקרה הסטטוטורית של 258,000 שקלים היא סכום הפיצוי הכולל שניתן לפסוק לקרוביו של קרבן עבירת המתה, מבטאת את חשיבותה של פסיקת פיצויים ללא הוכחת נזק מדויקת, לצד הזהירות שיש לנהוג במסלול פיצוי כזה.
היקשים ואנלוגיות
21. בנקודה זו יש להבהיר כי אינני מקבלת את ההשוואה שערך המשיב לעניין ניידלי. באותו עניין נקבע כי "הדהוד" לפרסום העולה כדי לשון הרע שנעשה בפייסבוק על דרך של "שיתוף" (Share) – נחשב גם הוא ל"פרסום" כמובנו בסעיף 2 לחוק, באופן המקים חבות בפיצוי, בשל כך שהוא מסוגל להגיע לקהל חדש ולכן יוצר נזק נפרד. המשיב ביקש ללמוד מכך, כי כשם שפעולת השיתוף עולה כדי פרסום נוסף, וזאת אף אם מדובר בפרסום זהה בתוכנו לפרסום קודם – קל וחומר שיש לראות בפרסום שני הכולל תוכן שאינו זהה לפרסום הראשון כפרסום עצמאי המקים חבות בפיצוי. ואולם, השוואה זו אינה מביאה בחשבון את העובדה שבמקרה של פעולת השיתוף, המפרסם והמשתף אינם אותו אדם, ועל כן יש טעם לראות כל אחד מהם כמעוול. בניגוד לכך, במקרה הנדון כאן כל הפרסומים החוזרים נעשו על-ידי אותו אדם, וממילא אין להניח כדבר המובן מאליו שכל פרסום "ייספר" בנפרד כלשון הרע עצמאית המזכה בפיצוי סטטוטורי.
--- סוף עמוד 44 ---
22. יש להוסיף עוד, כי קיימים הקשרים משפטיים נוספים שבהם "סכימה" טכנית של פסיקות ראויות כשלעצמן עשויה להוביל לתוצאות שאינן מתקבלות על הדעת. גם מכך ניתן ללמוד לענייננו, מבלי לגרוע מההבדלים הרלוונטיים בין הדוגמאות הנדונות. למשל, כאשר אדם מורשע בעבירות רבות ודומות במהותן שביצע בתוך תקופת זמן נתונה (למשל, עבירות מרמה בעסקו) – אין מקום לסכימה טכנית של העונשים המקסימליים שניתן היה להטיל בגין כל עבירה ועבירה. במקרה כזה, התוצאה תחרוג ממדיניות הענישה הראויה – הן במישור ההרתעה והן במישור הצדק. זאת ועוד, במסגרת סמכותו של בית המשפט לקבוע "מתחמי ענישה" בגדרו של סעיף 40 לחוק העונשין (בהתאם לתיקון מס' 113 לחוק זה), נדרש בית המשפט הגוזר את דינו של נאשם לקבוע מתחם בגין כל "אירוע" (על-פי הוראת סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין) – וזה כולל, בהתאם לפסיקה, עבירות שיש ביניהן "קשר הדוק". קביעת מתחם נפרד בגין כל עבירה ועבירה בפני עצמה הייתה עלולה להוביל לתוצאה עונשית בלתי סבירה, שאף אינה משרתת מדיניות משפטית ראויה (ראו: ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פסקאות 10-2 לפסק דיני [פורסם בנבו] (29.10.2014)). חרף השוני במאטריה המשפטית, ניתן לראות בכך חיזוק למסקנה הנלמדת בענייננו, לפיה יש לבחון את הקשר בין הפרסומים השונים ולקבוע האם בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה יש מקום לראות בהם "אותה לשון הרע".