39. במקרה זה אני סבורה כי יישום העקרונות שהצגתי, מביא להעדפת התוצאה שאליה הגיעה דעת המיעוט בבית המשפט מחוזי, אולם מנימוקים שונים. בחינת הנסיבות העובדתיות כפי שנפרשו לפנינו בהתאם למבחנים שהוצגו לעיל, מלמדת כי גם אם אין לראות בכל הפרסומים אירוע אחד ויחיד, אין אף להשקיף עליהם כעל ארבעה אירועים נפרדים של הוצאת "לשון הרע" שונה. לאמיתו של דבר, כפי שאוסיף ואסביר, בהתאם לאמות המידה שהצגתי לעיל, בפנינו שני מקרים של הוצאת לשון הרע: האחד כולל את הפרסום הראשון, והאחר כולל את הפרסומים השני, השלישי והרביעי.
40. תוכן הפרסומים – הפרסומים כולם מתייחסים לאותו אירוע, וקיים דמיון רב ביניהם (על אף הבדלים ברמת הפירוט). בכולם המערערת מייחסת למשיב מעשה של הטרדה מינית בשל התבטאויותיו כמרצה בשיעור מסוים (כמפורט בפסקאות 90-96 לפסק דינו של חברי השופט סולברג). למעשה, בין הפרסום השלישי לפרסום הרביעי קיים דמיון רב העולה כמעט כדי זהות ביניהם. יתר על כן, בחינת תוכנם של שלושת הפרסומים האחרונים בהקשר שבו נכתבו מצביעה על כך שהם קשורים ומזינים זה את זה בבחינת "אירוע מתגלגל" שעניינו טרוניה חוזרת של המערערת כלפי המשיב. במובן זה, וכפי שציין חברי השופט סולברג, לא ניתן להצביע על שוני משמעותי בתוכן הפרסומים בהתאם למבחן העזר הראשון.
41. מועדי הפרסום – כמתואר לעיל, שלושת הפרסומים האחרונים נעשו בהפרש של ימים ספורים זה מזה, כאשר הפרסום השלישי והרביעי פורסמו יום אחרי יום. לפיכך, ולנוכח תוכנם הדומה, מוצדק לראות בשלושתם "אותה לשון הרע". לעומת זאת, הפרסום הראשון נעשה כשנה וחודשיים קודם לכן. נדמה כי נסיבות אלו מדגימות היטב
--- סוף עמוד 52 ---
את הקושי לראות בדברים שפורסמו "אותה לשון הרע", כאשר חלף זמן רב מאז הפרסום הקודם, והפרסום שהציג את המשיב באור שלילי עשוי היה להישכח מלב, אלמלא קבוצת הפרסומים הנוספת. העובדה שהפרסום הראשון התבצע זמן רב לפני שאר הפרסומים תומכת בהתייחסות אליו כאלה אירוע מובחן שאינו "אותה לשון הרע".
42. זהות הנמענים ובמות הפרסום – כפי שהבהרתי לעיל, בהקשר הנוכחי של פרשנות "אותה לשון הרע" אין לייחס משמעות להבחנה בין במות הפרסום לצורך הכרעה בשאלה האם מדובר ב"אותה לשון הרע". מבחינה זו, הגם שהגעתי למסקנה שבה צידדה דעת המיעוט בבית המשפט המחוזי דרכי אליה הייתה שונה במידת מה. אמנם, אין לבטל את טענת המשיב – שלא נסתרה על-ידי המערערת – לפיה תיתכן משמעות לבמות הפרסום השונות מהיבט השפעתן על היקף הנזק. ואולם, מקומה של טענה זו הוא בגדר הדיון בקביעת סכום הפיצוי, בין אם במסלול הפסיקתי ובין אם במסגרת התקרה של הפיצוי הסטטוטורי, כפי שהובהר לעיל. אין בדברים כדי להשליך על הבחינה האם מדובר ב"אותה לשון הרע". בהקשר זה אדגיש שוב כי הלכה למעשה, דומה כי דרך ניתוחו של חברי השופט סולברג ייחסה משקל להבדלים בהיקף התפוצה של הפרסומים בהיבט של מספר הנמענים שנחשפו להם, להבדיל מן השוני המהותי בזהותם. כך, בהתייחסו לפרסום הרביעי, מציין חברי כי "עצם חשיפת אותו תוכן לפורום חדש ונרחב של משתמשים לרוב, שלא נתקל בו קודם לכן, מצדיק מתן פיצוי נפרד" (פסקה 91 לפסק דינו). לעומת זאת, לשיטתי, אין די בגידול בתפוצה כדי להעיד בהכרח על מידת עצמאותו של הפרסום הנוסף, באופן שמקים זכאות לפיצוי סטטוטורי נוסף.