--- סוף עמוד 54 ---
48. לו תישמע דעתי, היינו מקבלים אפוא את הערעור ומפחיתים את סכום הפיצוי כאמור בפסקה 45 לעיל.
ש ו פ ט ת
השופטת י' וילנר:
1. במוקד הערעור שלפנינו ניצבת השאלה באילו נסיבות לא ייחשבו מספר פרסומי לשון הרע, העוסקים באותה מסכת עובדתית, כ"אותה לשון הרע", כמשמעות הביטוי בסעיף 7א(ד) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן גם: החוק), אשר מורה כי "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת".
2. חבריי, השופט נ' סולברג והשופטת ד' ברק-ארז, מסכימים שניהם כי בנסיבות מסוימות, פרסומים שונים של לשון הרע, העוסקים באותה מסכת עובדתית, לא ייחשבו כ"אותה לשון הרע" כאמור. לגישת שניהם, הכרעה בשאלה דנן במקרה קונקרטי צריכה להתבסס על נסיבותיו הפרטניות, תוך הסתייעות במבחני עזר שונים. חבריי מסכימים כי בתוך כך יש לבחון את תוכן הפרסומים ואת פרק הזמן שחלף ביניהם. המחלוקת בין חבריי נוגעת למבחן העזר השלישי שמציע השופט סולברג, שעניינו זהות הנמענים בראי במת הפרסום. לגישת השופטת ברק-ארז, אין לעשות שימוש במבחן עזר זה, אלא במקרים חריגים. מחלוקת זו מובילה להבדל בסכום הפיצוי שלגישת כל אחד מחבריי יש לפסוק לטובת המשיב במקרה שלפנינו.
3. אקדים ואומר כי במחלוקת דנן ראיתי לצרף דעתי לדעתו של חברי השופט סולברג, מטעמים שיפורטו להלן. תחילה אעמוד על מעמדה של הזכות לשם טוב, בראי האיזון שנקבע בחוק איסור לשון הרע בינה לבין חופש הביטוי, וכן על מאפייני הפרסום ברשתות החברתיות. בהמשך אפרט על נסיבות חקיקת סעיף 7א לחוק ועל תכליותיו, על ביקורות שנשמעו בעניינו מצד מלומדי משפט ועל התייחסות הפסיקה אליו. לבסוף אבהיר מדוע דברים אלו מובילים, לגישתי, לדרך המוצעת בענייננו על-ידי השופט סולברג.
מעמדה של הזכות לשם טוב ואתגרי ההגנה עליה ברשתות החברתיות
--- סוף עמוד 55 ---
4. כידוע, הערכים העיקריים הניצבים בבסיס חוק איסור לשון הרע הם חופש הביטוי אל מול הזכות לשם טוב, והחוק קובע את נקודות האיזון בין ערכים מתנגשים אלו (ראו: בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פסקה 16 לפסק דינו של הנשיא א' ברק [פורסם בנבו] (26.7.1999)). כבר נפסק כי משמעותו של איזון זה היא קביעת הגבולות של הזכויות האמורות בהקשר של פרסום לשון הרע – חופש הביטוי מסתיים היכן שההגנה על השם הטוב מתחילה, ו"כל שנתפס בגדריו של איסור לשון הרע מוצא מההגנה על חופש הביטוי, ומוסיף להגנה על השם הטוב" (שם, בפסקאות 11 ו-16). מכאן שחרף חשיבותו של חופש הביטוי, שעליה אין חולק, הוא נסוג מפני הזכות לשם טוב כשמדובר בפרסום המהווה לשון הרע, ואין בו כדי לשמש הצדקה לפרסום כזה (ראו והשוו: רע"פ 4743/20 לייבל נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לחוות דעתי [פורסם בנבו] (21.7.2022)).