5. על רקע האמור, וכבסיס לדיון בהוראת סעיף 7א(ד) לחוק, אעמוד תחילה על מעמדה של הזכות לשם טוב ועל חשיבותה, באופן כללי, ובפרט בכל הנוגע להגנה על זכות זו בעידן הרשתות החברתיות ובפרסומים במסגרתן. ראשית אדגיש, כי ההגנה על שמו הטוב של אדם מתחייבת מן הצורך להגן על כבודו, בהתאם לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו (אהרן ברק כבוד האדם – הזכות החוקתית ובנותיה 621-616 (2014) והאסמכתאות שם), וכפי שהטעים השופט י' עמית באחת הפרשות, "שמו הטוב של אדם טבוע אינהרנטית במושג כבוד האדם, זו המשמעות הטבעית והראשונית של כבוד האדם. הכבוד והשם הטוב הם כתאומים בני צביה, הכבוד של אדם הוא שמו הטוב והשם הטוב הוא הכבוד, כמעט מילים נרדפות בדיבור אחד. אדם מן היישוב יזהה פגיעה בשמו הטוב של אדם כפגיעה בכבודו האישי של אדם, שהרי שמו של אדם הוא בנו-בכורו של מושג הכבוד" (ע"א 751/10 פלוני נ' דיין-אורבך, פסקה 3 לחוות דעתו [פורסם בנבו] (8.2.2012), וראו האסמכתאות שם). עוד יצוין כי הקשר הבסיסי וההדוק בין כבוד האדם לשמו הטוב מגולם אף בהגדרת "לשון הרע" שבסעיף 1 לחוק, שלפיו:
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
--- סוף עמוד 56 ---
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו" (ההדגשה איננה במקור – י.ו.)
6. אם כן, וכפי שכבר ציינתי ברע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקאות 5-4 [פורסם בנבו] (8.1.2020), פגיעה בזכותו של אדם לשם טוב טומנת בחובה פוטנציאל לנזקים אדירים שעלולים, בין היתר, למוטט מערכות יחסים משפחתיות של מושא הפרסום; לפגוע בעבודתו ולשלול ממנו הזדמנויות לתעסוקה; לערער את קשריו החברתיים והקהילתיים; וכל זאת תוך פגיעה במצבו הנפשי, שמא אף בביטחונו האישי, ולמרבה הצער, כבר נוכחנו כי פגיעה בשמו הטוב של אדם אף עלולה לתת תוקף ממשי לפתגם הידוע שטבע שלמה המלך: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד-לָשׁוֹן" (משלי יח 21). וכבר נאמר: "אמרו חכמים: שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא, עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולם. ועוד אמרו חכמים כל המספר בלשון הרע כאילו כופר בעיקר... ועוד אמרו חכמים שלושה לשון הרע הורגת, האומרו, והמקבלו, וזה שאומר עליו" (משנה תורה, דעות, פרק ז, הלכה ג).