7. שעה שאלו פני הדברים באופן כללי, הרי שפגיעה בשמו הטוב של אדם כתוצאה מפרסומים מכפישים על אודותיו ברשתות החברתיות עלולה להתאפיין בחומרה יתרה. זאת, בין היתר, לנוכח הקלות, הנגישות והתפוצה הרחבה המאפיינות את הביטוי ברשתות החברתיות; האפשרות כי מידע המפורסם במסגרתן יישאר בהן "לנצח" (ראו: מיכל לביא "ביוש לנצח?" משפטים מט 439 (2019)); הסבירות לכך שהמידע הפוגעני יגיע במישרין ובמהירות לחבריו של מושא הפרסום, למשפחתו ולקהילתו, באופן שפוגע בשמו הטוב דווקא בסביבתו הקרובה והאינטימית; והסיכון הגובר לכך שהתוכן המופץ ברשתות יהיה מהימן פחות, פוגעני יותר, ויתפרסם ללא תגובת מושא הפרסום, לנוכח היעדר כפיפות של יוצרי התוכן שם לכללי אתיקה עיתונאית או לביקורת של עורך או מוציא לאור.
8. אם כן, אני סבורה כי מאפייני הרשתות החברתיות, כמו גם השלכותיהם על עצמת הפגיעה בזכות לשם טוב, העולה כדי לשון הרע, ועל אופייה בפרסומים במסגרתן, צריכים לעמוד לנגד עיני בית המשפט, בבואו ליתן תרופה על פגיעה כאמור ולפרש את הוראות הדין בנושא. אמנם, אין ספק כי הרשתות החברתיות הרימו תרומה אדירה לאפשרויות לממש את חופש הביטוי, לעתים דווקא בשל אותם המאפיינים שהוזכרו לעיל. עם זאת, כמובהר, אין בזכות לחופש ביטוי כדי להצדיק פרסום לשון
--- סוף עמוד 57 ---
הרע על אדם, שהרי כאמור "כל שנתפס בגדריו של איסור לשון הרע מוצא מההגנה על חופש הביטוי, ומוסיף להגנה על השם הטוב" (ראו לעיל בפסקה 4).
9. על רקע האמור נדון אפוא בהוראת החוק הטעונה פרשנות בענייננו.
חקיקת סעיף 7א לחוק, תכליותיו ועיקרי ההתייחסויות אליו בספרות ובפסיקה
10. כאמור, במוקד דיוננו ניצבת שאלת פרשנות המילים "אותה לשון הרע" שבסעיף 7א(ד) לחוק, שלפיו "לא יקבל אדם פיצוי ללא הוכחת נזק, לפי סעיף זה, בשל אותה לשון הרע, יותר מפעם אחת". הוראה זו היא חלק מסעיף 7א לחוק, אשר קובע, בין היתר, כי "במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על 50,000 שקלים חדשים, ללא הוכחת נזק" (סעיף 7א(ב)).
11. כפי שציינו חבריי, סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע נחקק בשנת 1998 במסגרת תיקון מס' 6 לחוק (להלן: תיקון מס' 6 או התיקון). כמתואר בחוות דעתו של חברי, השופט סולברג, וכפי שכבר ציין בית משפט זה בעבר (למשל, בע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 45 [פורסם בנבו] (4.8.2008)), לתיקון שתי תכליות עיקריות, כמשתקף מהצעת החוק ומדיונים בוועדות הכנסת בעניינו. האחת, לאפשר למי שזכותו לשם טוב נפגעה מפרסום לשון הרע להתגבר על הקשיים הכרוכים בהוכחת הנזקים הטיפוסיים בהקשר זה, באמצעות הקניית כלי לקבלת פיצוי ללא צורך בהוכחת נזק; השנייה, להרתיע מעוולים פוטנציאליים מפני פרסום לשון הרע.