12. סעיף 7א נחקק אפוא לנוכח תפיסת המחוקק, שלפיה עצם הפגיעה בזכות לשם טוב כתוצאה מפרסום לשון הרע גורמת נזקים שקשה, באופן אינהרנטי, להוכיח, ולפיכך אלמלא הסעיף הנדון צפויים ניזוקים להיתקל בקשיים להוכיח את תביעתם לפיצוי בגין פגיעה בשמם הטוב המגעת כדי לשון הרע (ראו גם: חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור דיני לשון הרע – הדין המצוי והדין הרצוי 451-449 (מהדורה שנייה מורחבת, 2019); תמר גדרון, רועי אילוז ורועי ריינזילבר "הפיצויים בלשון הרע – תמונת מצב אמפירית" משפטים מג 453, 463 (2013)). תפיסה זו מצטיירת, בין היתר, מדברי חבר הכנסת מאיר שטרית בהצבעה השנייה והשלישית על תיקון מס' 6, אשר הסביר כי התיקון "בא לתקן עוול משווע: כאשר מוציאים דיבה על אדם והוא תובע למשפט, לא די בכך שהוא מוכיח שהנתבע הוציא דיבה ואמר דבר שקר, הוא גם צריך
--- סוף עמוד 58 ---
להוכיח שנגרם לו נזק. החוק הזה מציע, שלא יהיה צורך בהוכחת נזק" (פרוטוקול ישיבה 241 של הכנסת ה-14, 199 (26.10.1998)).
13. מעניין לציין כי לנוכח תפיסה זו של המחוקק, הוצגו בספרות המשפטית עמדות שלפיהן התיקון לא היה נחוץ ואף מחטיא את מטרתו. בבסיס הביקורות בהקשר זה ניצבה הטענה כי בעוד שסעיף 7א לחוק נועד להיטיב עם ניזוקים-תובעים ולהקל עליהם לקבל פיצוי על הפגיעה בשמם הטוב בשל לשון הרע, הלכה למעשה פועל הסעיף לרעתם וקובע תקרת פיצוי שלא הייתה קיימת לפני התיקון, ואף אינה קיימת בהקשרים אחרים של נזקים שקשים, מטבעם, להוכחה. המבקרים טענו כי תיקון מס' 6 נחקק בהתבסס על תמונה חלקית של המצב המשפטי הנוהג, שהרי אף בטרם נחקק סעיף 7א לחוק ראו עצמם בתי המשפט מוסמכים להעריך את הנזק ולפסוק פיצוי משמעותי בתביעות לשון הרע, ללא דרישה להוכחת נזק, לנוכח התפיסה שפגיעה בכבודו של אדם ובשמו הטוב גורמת, מטבעה, לנזקים (ראו, למשל, גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 451-450; תומר קרמרמן "שומר פיו ולשונו – שומר מצרות נפשו: פיצויים ללא הוכחת נזק בחוק איסור לשון הרע – הערת חקיקה בעקבות הצעה לתיקון החוק" משפטים מג 899, 900 (2013); יובל קרניאל ועמירם ברקת "הפיצויים בדיני לשון הרע: השם והשמן" עלי משפט ב 205, 221-218 (התשס"ב) והאסמכתאות שם. קרניאל וברקת בדקו את 108 פסקי הדין בתחום לשון הרע מארבע השנים שקדמו לכניסת התיקון לתוקף, ומצאו כי ברבע מ-52 פסקי הדין שבהם נפסקו פיצויים, סכום הפיצוי עלה על סך של 50,000 ש"ח, שנקבע כאמור כתקרה לפיצוי ללא הוכחת נזק בסעיף 7א (שם, בעמ' 224, 242-241); ראו גם אורי שנהר דיני לשון הרע 367 (1997)). כמו כן, נטען כי קביעת תקרה לפיצוי סטטוטורי עשויה להשפיע בעקיפין על גובה הפיצוי שייפסק במסלול ה"רגיל" – עם הוכחת נזק – בשל הטיה קוגניטיבית המוכרת בתור "תופעת ה'עיגון'", שלפיה לצורך הגעה להערכה מספרית מסוימת, אנשים נוטים להיאחז ב"עוגן" קיים כנקודת ייחוס ולערוך בו התאמות (גנאים, קרמניצר ושנור, בעמ' 451; גדרון, אילוז וריינזילבר, בעמ' 507; קרמרמן, בעמ' 919).