50. הקושי בשימוש בזכויות בנייה בהצמדה ג' היה ידוע ליהושע שנים רבות עוד בטרם הנתבעים התקשרו בהסכם עם אהרון. בפסקה 35 תיארנו כיצד כבר בשנת 2010 פנה יהושע לוועדה המקומית לשם בירור זכויות אלו. על אף שביום 2.9.2014 הוא מונה כמנהל העזבון ומבצע הצוואה של אמו, הוא לא נקט צעדים כלשהם על מנת להגיע להסכמה עם אהרון, ולאחר מכן עם הנתבעים, לגבי חלוקה פנימית של זכויות הבנייה בתת-חלקה 1. כאמור בפסקה 36, לאחר שהנתבעים כרתו הסכם עם אהרון ובטרם החלו בעבודות הבנייה בתת-חלקה 1, נועד יהושע עם עורך-דין קפון, ושמע מפיו כי לא יוכל לבנות דירה על הצמדה ג'. בפסקה 42 תיארנו כיצד יהושע, שידע על בקשת הנתבעים להיתר בנייה, העיד שפנה ביוזמתו לוועדה המקומית. בכך חיזק יהושע את גרסתו של עידו, שהעיד על ידיעת יהושע אודות הבקשה להיתר ואי-התנגדותו לתוכנה. יהושע לא העיד כי פעל להשיג מהנתבעים הסכמה לחלוקת זכויות הבנייה. הוא נקט בגישה אחרת. על-פי עדותו של יהושע עצמו, בעקבות הפגישה עם עורך-דין קפון הוא החליט למכור את זכותו בהצמדה ג'.
51. עדותו של יהושע על פגישתו עם עורך-דין קפון ועל החלטתו למכור את הצמדה ג' תומכים בגרסת הנתבעים, לפיה יהושע היה מודע היטב לבקשתם לקבל היתר בנייה, על אף שלא התבקש לחתום על ה"גרמושקה" ועל טופס שכנים. עדות יהושע עולה בקנה אחד עם עדות הנדסאי האדריכלות פלג, שפורטה בפסקה 41 לעיל. פלג העיד כי ידע שיהושע מעוניין למכור את הצמדה ג', ניהל עמו משא-ומתן (שלא צלח) ולא שמע ממנו טענה כלשהי בדבר גזלה של זכויות בנייה על-ידי הנתבעים.
52. אין משמעות לטענת התובעים לפיה מנהל מקרקעי ישראל סבר, בשלב כלשהו, שהדרך הנכונה לרשום בלשכת רישום המקרקעין את זכויות אהרון ויהושע בתת-חלקה 1 הינה בדרך של רישום שניהם כבעלי זכויות חכירה. הקשיים במהלך כזה תוארו היטב במכתבו של עורך-דין קפון למנהל מקרקעי ישראל מיום 29.12.2014, שצוטט בפסקה 10. המצב המשפטי המחייב הוא זה שמשתקף בספרי המקרקעין, ובא לידי ביטוי ביום 16.3.2015, עת נרשם אהרון כבעל זכות חכירה בתת-חלקה 1 בכפוף להערה בצוואה. אולם אפילו היה מתבצע רישום על-פי השקפת מנהל מקרקעי ישראל, לא היה הדבר מועיל ליהושע. אף אם כבעלים של תת-חלקה 1 היו נרשמים אהרון ויהושע יחדיו, לא היה בכך כדי ללמד על חלוקה ביניהם של זכויות הבנייה בתת-חלקה 1. הן צוואות ההורים והן התקנון המוסכם שנרשם בשנת 1999 לא נתנו ביטוי לחלוקה פנימית כזו. אף אם חלוקה פנימית כזו הייתה מוצאת ביטוי בתקנון מוסכם מתוקן, לא די בכך כדי לקבוע שהייתה ליהושע אפשרות מעשית לממש את זכויות הבנייה שהוקנו לו בהצמדה ג'. בעניין ישעיהו הובהר כי רישומה של הצהרה על זכויות בנייה בתקנון בית משותף אין בה כדי להשלים את מלאכת חלוקת זכויות הבנייה בין בעליהן המשותפים, וכי "ככל שאחד מן הבעלים המשותפים יחפוץ לממש את זכויות הבנייה שבבעלותו, עשויות להתעורר בעיות לא פשוטות שעצם הרישום בתקנון אין בו כדי לפותרן".