סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי:
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה "הטעיה"- לרבות אי גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן. (ההדגשות אינן במקור- ר"א)
38. כעולה מהסעיף, יסודותיה של עילת ההטעיה הם: חוזה, קשר סיבתי, טעות והטעיה. כדי להוכיח את עילת ההטעיה, על כל אחד מהתובעים להוכיח כי הנתבעים הטעו אותו, וכן להוכיח קשר סיבתי כפול: בין ההטעיה הנטענת לבין הטעות הנטענת; ובין אותה טעות לבין ההתקשרות בחוזה.
39. "טעות" היא תפיסה מוטעית של המציאות (ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס, פ"ד נז(4) 817, 840 (2003); פרופ' דניאל פרידמן ופרופ' נילי כהן חוזים 22 (כרך ב', 2020), להלן: "פרידמן וכהן"), בין החוקית ובין העובדתית. אולם אין מדובר בטעות לגבי כדאיות העסקה, שאינה נכללת בגדר הטעות.
40. באשר לבחינתה של ההטעיה, יש לבחון את תוכנה של ההטעיה ולגבי מה נעשתה. גם במצב של הטעיה, כאשר ההטעיה אינה לגבי עצם העסקה ונתוניה אלא אך ורק לגבי תשואתה של העסקה, תועלתה או טובת ההנאה שתופק מביצועה, זוהי הטעיה לגבי כדאיות העסקה ואין בכוחו של המוטעה, שהעסקה התבררה כבלתי מוצלחת מנקודת מבטו, לבטל את החוזה מחמת הטעיה.
41. בהקשר ענייננו, יש להבחין בין הטעיה ומסירת פרטים עובדתיים מוטעים הנוגעים לעצם העסקה ונתוניה לבין הערכות עתידיות, דברי שיווק עצמיים וציפיות לעתיד. באשר לאלו נקבע כי אם התברר שהיו שגויות, הרי שאין מדובר בטעות המהווה פגם ברצון ההתקשרות ומובילה לביטול, אלא כטעות באשר לכדאיות העסקה:
"דברי המלצה, מילות שבח ואמרות כלליות שנוהגים מוכרים לפאר בהם את מרכולתם המוצעת למכירה... הצהרות כאלה הן בגדר דברים בעלמא הנאמרים באופן רגיל במהלך משא ומתן; מדובר לכל היותר בדברי הגזמה כלליים של המוכר בנוגע לטובת ההנאה שתצמח מן העסקה. ראוי לפיכך להשקיף על הצהרות אלה כעל הצהרות בעניין כדאיות גרידא" (ראו שלו וצמח, דיני חוזים בעמ' 382- 384 (מהדורה רביעית, 2019) להלן: "שלו וצמח", ההדגשה אינה במקור- ר"א).
כפי שקבעו בספרם שלו וצמח, גם כאשר מדובר בתפיסות מציאות שהן בבחינת הערכה, ציפייה לעתיד וכיוצא באלו- אין מדובר בדרך כלל לראותן כטעות.
42. כפי שגם קבעו המלומדים פרידמן וכהן:
".. עקרונית אין דין הטעות חל לגבי חיזוי, הערכה או הבעת דעה גרידא. אם הצהיר פלוני כי הוא משוכנע שערכה של הקרקע שהוא מוכר יעלה בשנה הבאה ב-20%, והסתבר כי במקום זאת ירד מחירה, אין הקונה יכול לבטל את החוזה מחמת מצגי שווא. ההסבר הבסיסי נעוץ, לדעתנו, בדין הסיכון ובהבנה שיש לצדדים לגבי מהות החוזה. כל קונה מבין שהסיכון של ירידת מחירים הוא עליו. הוא גם מבין או צריך להבין שסיכון זה עומד לגביו בעינו, אפילו מחווה הצד השני דעתו שסיכון זה איננו ממשי. אפשר גם להתייחס לטעות בנושא זה כאל "טעות בכדאיות" כאמור בסעיף 14(ד) לחוק החוזים, ואל ההצהרה של המוכר בדבר סיכויי עליית המחיר כאל הצהרה ביחס לכדאיות. ניתן גם לגרוס שבעניין זה צריך כל אחד לסמוך על שיפוטו שלו ולא על שיפוטו של הצד השני, וכי במקרה הרגיל הדבר מובן לשניהם. אולם דברים אלה כפופים לשני סייגים מרכזיים. האחד, מתייחס למקרה שבו הדברים שנאמרו אינם משקפים נכונה את דעתו של המצהיר.... הסייג השני... חל בעיקר כאשר אלה ניתנו על ידי בעל מקצוע או בר סמכא או על ידי מי שהנתונים הנוגעים להערכה או לתחזית הם בידיעתו המיוחדת.." (שם בעמ' 173).
וכן:
"..ניתן להסיק.. שאם אדם מוסר לחברו חוות דעת, על סמך נתונים הידועים במידה שווה לשני הצדדים, אין זה בגדר מצג שווא אלא זו הערכה גרידא. במקרה כזה, אין מקום לביטול החוזה מחמת מצג שווא, אם יסתבר שההערכה היתה שגויה (בתנאי שנעשתה בתום לב). הצד השני יכול היה באותה מידה לעשות את ההערכה בעצמו. העניין היה ונותר בגדר הסיכון שנטל על עצמו" (שם בעמ' 175).
ביטול ההסכם במקרה של טעות או הטעיה
43. סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי ביטול החוזה יעשה תוך זמן סביר לאחר שנודע על עילת הביטול, וסעיף 21 קובע כי משבוטל החוזה, חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פי החוזה, ואם ההשבה בלתי אפשרית או בלתי סבירה, עליו לשלם לו את שוויו של מה שקיבל.
44. מדובר בסעד עצמי שיש להפעילו תוך זמן מוגבל. אם יימנע בעל ברירת הביטול מלפעול פרק זמן בלתי סביר לאחר שנודע לו עילת הביטול, ייחס לו הדין בחירה מכוח מחדל בקיום החוזה (פרידמן וכהן, שם בעמ' 516).
כדברי המלומדים שלו וצמח (שם בעמ' 459 – 460):
"יש שנסיבות העניין והתנהגותו של המתקשר יצביעו על ויתור על ביטול החוזה. [...] בדומה, קבלת תשלומים או טובת הנאה על-פי החוזה, ולעיתים גם דרישה נמשכת להמשך קיומו של החוזה, נוכח ידיעת העילה לביטולו, אינן עולות בקנה אחד עם ביטוי כוונה לבטלו, ועשויות להיחשב כוויתור על ברירת הביטול וכבחירה בברירת הקיום. כיוצא בזה, גם עצם קיומו של איחור מתמשך בנקיטת פעולה יזומה לביטול החוזה נוכח ידיעת הפגם מוליך להשערה בדבר רצון במתקשר להמשיך להיות קשור בחוזה ולוותר על ביטולו".
45. מהו זמן סביר? הדבר תלוי בנסיבות: "הכל תלוי במהות החוזה וטיבו, ובהתנהגותם של הצדדים" (ע"א 760/77 בן עמי נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד לג(3) 574, בעמ' 575).
46. בנוסף, יש ליתן את הדעת כי ביטול מחמת טעות או הטעייה מבטלת את ההסכם למפרע, כאילו לא היה. באופן זה, ביטול מחמת טעות או הטעייה שולל אפשרות של תביעת פיצויים בשל הפרת חוזה, גם אם הביטול נעשה לאחר הפרת ההסכם (פרידמן וכהן, שם בעמ' 547).
ד.1.ב. השלב החוזי: האופן בו יש לפרש את כוונות הצדדים, על התחייבות לפעול כמיטב היכולת, ועל התרופות הקיימות בגין הפרת הסכם
47. טוענים התובעים לחילופין, כי הנתבעים הפרו את ההסכם במספר רב של הפרות, התנהגו בחוסר תום לב ותוך הצגת מצגי שווא וכן לא קיימו את התכלית האמיתית של ההסכם, שהיא ציפיית התובעים למכירות.
48. לשם בחינת ההפרות הנטענות יש לבחון ביחס לכל תובע ותובע מהן ההתחייבות שנעשו כלפיו ולשם כך יש לצאת מלשון ההסכם, בהתאם לאמור בסעיף 25 לחוק החוזים:
(א) חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו.
(ב) חוזה הניתן לפירושים שונים, פירוש המקיים אותו עדיף על פירוש שלפיו הוא בטל.
(ב1) חוזה הניתן לפירושים שונים והיתה לאחד הצדדים לחוזה עדיפות בעיצוב תנאיו, פירוש נגדו עדיף על פירוש לטובתו.
(ג) ....
49. כך גם באשר לתכלית הנטענית של ההסכם, יש ליתן משקל מיוחד ללשונו של החוזה. נקודת המוצא של מלאכת פרשנות החוזה היא לשון החוזה, לה משקל כבד ומשמעותי בגיבוש אומד דעת הצדדים (ראו למשל סעיף 2 לפסק-דינו של כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן ואח' (23.2.2010)). גבולות הלשון תוחמים את גבולות הפרשנות של החוזה, כך שאין לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו. כך גם קיימת חזקה (הניתנת לסתירה) לפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי; וכך גם לא ניתן להוסיף לחוזה תנאים שהצדדים לא הסכימו לגביהם בשעת התקשרותם ולא ראו לנכון לכלול אותם בחוזה.
50. בקשר לכך, גם התנהלות הצדדים להסכם לאחר חתימתו משמשת כלי פרשני מן המעלה הראשונה, כדברי כב' השופט (כתוארו אז) גרוניס, בע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (10.6.2008):
"התנהלותם של צדדים לחוזה לאחר חתימתו מהווה כלי פרשני מן המעלה הראשונה... ההתנהגות לאחר כריתתו של חוזה מלמדת כיצד הצדדים לו הבינו אותו. אם צד לחוזה נהג בדרך מסוימת שיש בה כדי להצביע כיצד הוא מפרש את הוראותיו, יתקשה הוא לטעון בהמשך כי פרשנותו של החוזה שונה היא...".
51. בין יתר ההפרות (אליהן אדרש באופן פרטני ביחס לכל תובע ותובעת) ההפרה המרכזית לה טוענים התובעים היא הפרת ההתחייבות לפעול "כמיטב היכולת".
ד.1.ג. התחייבות לפעול כמיטב היכולת
52. במרבית מההסכמים עליהם חתמו התובעים נכללה תנייה לפיה "החברה תפעל כמיטב יכולתה להפצת הספר באינטרנט ובמדיה המודפסת". מדובר בהתחייבות מסוג של "חיוב השתדלות" ולא "חיוב תוצאה".
53. לכאורה מדובר בחיוב שעמימותו רב, שכן אין הוא קובע אמות מידה קבועות וברורות באשר ליכולת שיש לנקוט ובהתאם מהי מיטב יכולת זו. עם זאת, ועל אף עמימותו חיוב השתדלות מטיל על הצד שהתחייב לו חיוב לנקוט את כל האמצעים המתאימים למען השגת המטרה, גם אם אין התחייבות להשיג את המטרה.
54. הוכחת הפרה של חיוב השתדלות אינה פשוטה. שכן, עצם קיומו של פער בין התוצאה לה ציפו הצדדים ובין התוצאה בפועל אינו מספיק לשם הוכחת ההפרה. כפי שנקבע בע"א 7664/00 אברהם רובינשטיין ושת' חברה קבלנית בע"מ נ' עיריית חולון, פ"ד נו (4) 117, 131 (2002) מפי כבוד השופט טירקל:
"חיוב השתדלות הוא חיוב לנקוט את כל האמצעים המתאימים למען השגת המטרה בלי להתחייב להשגתה, להבדיל מחיוב תוצאה שמטרתו השגת תוצאה מסוימת (ראו: א' זמיר "חוק חוזה קבלנות,
תשל"ד-1974" פירוש לחוקי החוזים [27], בעמ' 34 והאסמכתאות שם; ת"א (ת"א) 2511/76 מלון צוקים בע"מ נ' עירית נתניה [20], בעמ' 39; ע"א 679/82 עירית נתניה נ' מלון צוקים בע"מ [11]; ע"א 2887/91 גול נ' אוריעל [12]). יוער כי הוכחת הפרה של חיובי השתדלות היא מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. כאשר מדובר בחיוב תוצאה, עצם קיומה של אי-התאמה בין התוצאה לבין ההתחייבות מהווה הפרה, אולם כאשר החיוב הוא השתדלות להשיג תוצאה, "...כי אז קיומו של פער בין התוצאה המיוחלת לתוצאה שנתקבלה בפועל איננו תנאי מספיק, ואף לא תנאי הכרחי לאחריותו של החייב" (א' זמיר עקרון ההתאמה בקיום חוזים [28], בעמ' 104)".
55. בחיוב השתדלות יישא החייב באחריות רק אם אי השגת התוצאה המבוקשת קשורה להתרשלותו של החייב או לחוסר מיומנותו (ע"א 2887/91 גול נ' אוריעל (28.9.95), פסקה 7; ע"א 10745/06 קרן אסולאי ואח' נ' המכללה האקדמאית אורט ע"ש סינגאלובסקי- פולק ת"א (13.7.2009)). אולם אין קנה מידה אחיד לקביעת רמת הזהירות הנדרשת ממתקשר שקיבל על עצמו חיוב השתדלות. ניתן למצוא בפסיקה אמירות שונות המעידות על רמת הזהירות הנדרשת, תוך שבתי המשפט נוקטים בביטוי כמו: "אמצעים סבירים", או "אמצעים מתאימים וראויים" וכיוצא בזה. רמת הזהירות עשויה להשתנות ממקרה למקרה והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בעוצמות שונות (פרופ' מיגל דויטש בספרו דיני חוזים מיוחדים כרך ראשון (תשס"ח) עמ' 581). גם תוכנו של חיוב ההשתדלות עשוי להשתנות בשים לב למהותו של ההסכם, לטיבו של החיוב, לטיב מערכת היחסים שבין הצדדים (כמו למשל יחסי אמון), להיקף הפעילות שהצדדים צפו או שיכלו לצפות וכיוצא בזה.
56. בעת שבית המשפט בוחן את התנהגותו של צד שקיבל על עצמו חיוב השתדלות עליו לבחון גם מה היה הסיכוי להשגת התוצאה אילו היה נוקט את הפעולות הנדרשות. מקום שברי כי גם אם היה המתקשר נוקט בצעדים נוספים, שולח מכתבים, מגיש בקשות, עררים, וכו', הדבר לא היה משנה את התוצאה, יש בדבר כדי להשליך גם על השאלה האם סטה מרמת הזהירות הנדרשת. בע"א 4075/06 גליקמן נ' איזביצקי (18.2.2010) קובע בית המשפט, כי גם אם חדל צד בפעולותיו להשיג אישור, אין בכך כדי להיחשב כמניעת קיום תנאי במובן סעיף 28 לחוק החוזים, מקום שברור היה כי גם אם ישתדל לא ניתן יהיה לקיים את התנאי.
57. כפי שנקבע בע"א 444/94 אורות ייצוג אמנים והפקות נ' גלי עטרי, פ"ד נא(5) 241 (להלן: "עניין אורות") מפי כבוד השופטת בייניש (כתוארה אז):
"שאלת ההוכחה בדבר אי-קיום חיובי השתדלות היא שאלה מורכבת בשל אופיים של חיובים אלה. דומה, כי רק לעתים רחוקות תימצאנה בידי התובע ראיות ישירות להימנעות הנתבע מקיום חיוביו. כך יהיה, למשל, כאשר הנתבע הצהיר במפורש, כי אין בדעתו לקיים את חיוביו. כך גם כאשר הנתבע נקט צעדים חיצוניים והתנהג באופן המלמד כי אין בכוונתו למלא אחר חיוביו. דרך אפשרית אחרת שעשויה לשמש את התובע בהוכחת הפרתו של חיוב השתדלות היא הוכחת התרשלותו של הנתבע על-ידי הבאת ראיות להתנהגות ראויה ומקובלת לביצוע חיוב מסוג זה, אשר ממנה סטה הנתבע. ואולם גם דרך זו אינה בהכרח מתאימה לכל המקרים שבהם מדובר בחיובי השתדלות.
במקרים רבים הפעולות הנעשות לשם קיום חיוב ההשתדלות הן בידיעתו של הנתבע בלבד, ואין התובע יכול להוכיח את מחדליו של הנתבע, אלא בהתבסס על התוצאות המאוחרות שלהם. זאת, כאשר הפער בין התוצאה שהושגה בפועל לבין התוצאה הצפויה מלמד על היעדר השתדלות. אכן, ראיות בדבר התוצאות אינן בהכרח ראיות מספיקות. אולם, בנסיבות מסוימות משקלן ההוכחתי עשוי להיות רב, ולפחות להוות ראיה לכאורית לכך שלא נעשתה ההשתדלות הנדרשת ולהעביר את הנטל לנתבע להראות כי אכן יצא ידי חובתו".
(דברי השופטת ביניש, שם, בעמ' 253; ההדגשה אינה במקור- ר"א).
58. מכאן, שבבואנו לבחון האם הופרה ההתחייבות לנהוג כמיטב היכולת ניתן להיעזר לשם השוואה בראיות המעידות על התנהגות ראויה ומקובלת ובעזרתן לבחון האם הנתבעים חרגו מסטנדרט זה. אבן בוחן נוספת היכולה לסייע היא הפער בין התוצאה הצפויה ובין התוצאה בפועל, כאשר לעיתים פער זה יכול להוות ראיה לכאורית להעדר ההשתדלות המחייבת ולהעביר את הנטל לנתבעים כדי להראות כי אכן יצאו ידי חובתם.
ד.1.ד. ביטול הסכם – בזמן סביר
59. ככל שהופר הסכם בהפרה יסודית קיימת לנפגע הזכות לבטלו, תוך השבת שווי התמורה שקיבל כל צד בגין ההסכם וכן עומדת לו הזכות לפיצויים בגין ההפרה (סעיף 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 להלן: "חוק החוזים תרופות"). ככל שמדובר בהפרה לא יסודית, מעשה או מחדל בניגוד למוסכם בחוזה, צד שנפגע מההפרה חייב לתת לצד המפר הזדמנות לתקן את ההפרה. ככל שזו לא תוקנה בתוך זמן סביר, יכול הצד שנפגע לבטל את החוזה על ידי הודעה לצד המפר בתוך זמן סביר מהרגע שניתנה לצד המפר הזדמנות לתקן את ההפרה (סעיפים 6 ו – 7 לחוק החוזים תרופות).
60. בנוסף לסעד הביטול וההשבה קיימת לנפגע הזכות לפיצויים בעד הנזק שנגרם עקב ההפרה ותוצאותיה, בתנאי שמדובר בנזקים שהיה ניתן לצפות מראש שיקרו אם החוזה יופר. פיצויים ללא הוכחת נזק, ניתן לקבלם בסכום ההפרה שבין התמורה בעד הנכס או השירות לפי החוזה ובין שוויים ביום ביטול החוזה. בהקשר זה, קיימת חובה על הצד שנפגע להקטין את הנזק באמצעים סבירים.
61. הפרת הסכם על ידי אחד הצדדים אינה מביאה באופן אוטומטי לבטלותו. לנפגע מההפרה עומדת רק זכות להודיע על ביטולו (ראו גבריאלה שלו דיני חוזים – התרופות, לקראת הקודיפיקציה של המשפט האזרחי 549, 649 (2009), להלן: "שלו"). את ברירת ביטול רשאי הנפגע להפעיל אם רצונו בכך ורשאי הוא לוותר עליה. אולם משנמנע נפגע מהפרת הסכם להודיע על ביטולו של ההסכם בתוך זמן סביר, אובדת זכותו זו (שלו שם בעמ' 649; ע"א 71/75 מרגליות נ' אברבאנל, פ"ד כט(2) 652, 657 (1975)).
62. כפי שנפסק ברע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5) 779, 786 (2002):
"הלכה היא כי עם חלוף הזמן הסביר למתן הודעת ביטול, אין לבטל החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול".
63. אומנם בהמשך מציין בית המשפט כי יהיו מצבים בהם יהיה הנפגע רשאי "לחדש" את זכות הביטול אם יתן ארכה למפר לתיקון ההפרה, אלא שאפשרות זו של "חידוש" זכות הביטול תלויה בנסיבות. מתן ארכה בלתי מוגדרת לנפגע "לחדש" את ברירת הביטול פוגעת בוודאות העסקית ובאינטרס ההסתמכות של המפר, שכן המפר רשאי לסמוך על שתיקת הנפגע ולהניח כי הנפגע מחל על ההפרה (פרידמן וכהן כרך ב' בעמ' 515; ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה בע"מ נ' ס.ע.ל.ר חברה לבניין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998); ע"א 1407/92 י.ח. ייזום והשקעות בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(3) 45, 51 (1993)).
ד.1.ה. הפרת זכויות יוצרים – הזכות המוסרית והזכות הכלכלית
64. התובעים טוענים גם להפרות זכויות היוצרים שלהם בספרים. לגבי חלק מהתובעים עולה הטענה הן באשר להפרת הזכות המוסרית והן באשר להפרת הזכות הכלכלית. לגבי חלק מהתובעים נטען באשר להפרת זכות היוצרים הכלכלית, נוכח סירוב הנתבעים להשיב את זכויות היוצרים לידי התובעים.
65. בטרם נברר את השאלות העובדתיות ובמסגרת זו מהן הזכויות שהוקנו לנתבעים במסגרת ההסכמים והאם אכן סירבו להשיב את הזכויות בספרים לידי התובעים, יש ליתן את הדעת להוראות חוק זכויות היוצרים הרלוונטיות לסוגיות שבמחלוקת.
66. הזכות המוסרית מוגדרת כזכותו של היוצר "כי שמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים בנסיבות העניין; (2) כי לא יוטל פגם ביצירתו ולא ייעשה בה סילוף או שינוי צורה אחר, וכן כי לא תעשה פעולה פוגענית ביחס לאותה יצירה..." (ס' 46 לחוק זכויות יוצרים).
67. באשר לזכות הכלכלית, פרסום יצירה או העמדתה לזכות הציבור מהווה זכות יוצרים בהתאם לסעיפים 11(2) ו – 11(5) לחוק זכויות יוצרים.
68. ניתן להעביר זכות יוצרים, כולה או חלקה, במסגרת הסכם בכתב. העברה זו יכולה להיות מוגבלת לתקופה או למקום מסויים או לעשיית פעולות מסויימות (סעיף 37 לחוק זכויות יוצרים).
69. בהתאם לכך, במסגרת ההסכמים שנחתמו בין התובעים לנתבעים לשיווק והפצת ספריהם, הועברו לנתבעים זכויות היוצרים לצורך פעולות השיווק וההפצה. השאלה אם זכות יוצרים זו פקעה וככל שפקעה, מתי פרעה היא שאלה שיש לברר באופן פרטני באשר לכל תובע ותובע. באשר לפיצוי בגין הפרת זכות יוצרים, במסגרת סעיף 56(ב) לחוק זכויות יוצרים קבע המחוקק את השיקולים אותם רשאי בית המשפט לשקול בבואו לפסוק פיצוי. שיקולים אלו כוללים את היקף ההפרה, משכה, חומרתה, הנזק שנגרם בפועל, הרווח שצמח לנתבע בשל ההפרה, מאפייני פעילותו של הנתבע, טיב היחסים שבין התובעים לנתבע ותום ליבו של הנתבע. אין מדובר ברשימה סגורה ובתי המשפט מנו על שיקולים אלו גם שיקולים נוספים, כגון טיב ההפרה, באם טכנית במהותה או מהותית, וכן את דרך התנהלות התובעים ותום ליבם ובככל זה האם פנו למפר קודם לפנייתם לערכאות (וראו לעניין זה בת"א (מחוזי מרכז) 15307-11-09 אס.פי.בי. ציוד בע"מ נ' אליקל בע"מ (26.8.2011); ת"א (רשל"צ) 14605-09-10 ליאור כסלו נ' צבי דגן (27.8.2013); ת"א (ת"א) פרחי גורדון בע"מ נ' פרחים כפר רות בע"מ, פ"מ תשס"ב (3) 604))
70. לאחר שהתוונו את המסגרת המשפטית, יש לבחון לאורה את המסד העובדתי שהוכח באשר לכל תובע בתביעתו.
ד.2. דיון פרטני בתביעות התובעים
ד.2.א. ת"א 36883-07-16 – תביעת אברהם אדגה
71. התובע, מר אברהם אדגה (להלן: "אדגה" או "התובע" במסגרת הליך זה) העמיד את תביעתו על סך של 100,000 ₪.
72. אדגה הוא המחבר ובעל זכויות היוצרים בספר "המסע אל החלום", אשר שמו באנגלית הוא: "The Journey to Jerusalem". הספר נכתב בעקבות מסע עלייתם לארץ של בני הקהילה האתיופית ומספר את סיפור תלאות עלייתם של בני העדה האתיופית דרך סודן לישראל.
73. כנטען בכתב התביעה, הספר בגרסתו העברית יצא לאור בשנת 2000 בהוצאה עצמית, הודפס במהדורות נוספות בשנים 2000, 2002, 2004 ו – 2009 ונמכר על ידי אדגה בכ – 5,000 ₪. לאחר מספר שנים, הוציא אדגה מהדורה נוספת בשפה האנגלית, בתרגומן של ריבה רובין ודפנה גולד – מלכיאור.
74. ביום 4.11.2010 נחתם בין אדגה ובין קונטנטו הסכם לשיווק והפצת הספר (להלן: "ההסכם"). התמורה שצוינה בהסכם עמדה על סך של 20,888 ₪ (36 תשלומים של 500 ₪ בתוספת מע"מ) ובנוסף 50% מהכנסות ההפצה מחוץ לישראל. לטענת אדגה, ההתקשרות בהסכם נעשתה על יסוד מצגי הנתבעים כי הם מומחים לשיווק והפצה וכי הספר יימכר בהצלחה ברחבי העולם ועל התובע לסמוך עליהם בעיניים עצומות.
75. הספר יצא לאור בהוצאת קונטנטו בשנת 2011.
76. כיתר התובעים, טוען אדגה כי ההסכם נכרת על יסוד מצגי שווא שהוצגו לו; כי ההסכם הופר על ידי הנתבעים; וכי הנתבעים ניכסו לעצמם את זכויות היוצרים בספר בניגוד לדין וללא הרשאתו והם עושים שימוש בזכויות היוצרים על אף שתקופת ההפצה בהתאם להסכם הסתיימה. ומכל מקום ניתן לסיים תקופה זו בכפוף למתן הודעה מוקדמת זמן סביר מראש, הודעה אשר ניתנה לנתבעים כנדרש. כיתר התובעים טוען אדגה כי פעולות הנתבעים ומחדליהם גרמו לו נזקים כספיים אותם העמיד אדגה על סך של 100,000 ₪.
77. בנוסף עתר אדגה לסעדים הצהרתיים (וראו את טענות התובעים בפירוט, היפים גם לתביעה זו במסגרת סעיפים 8 – 19 לעיל).
78. מנגד, הנתבעים דוחים את טענות אדגה וטוענים כי יש לדחות את התביעה. לשיטתם הם קיימו ועודם מקיימים את ההסכם ככתבו וכלשונו ואף מעבר לכך. לטענתם לא הוצגו כל מצגי שווא אלא הדברים הובהרו היטב לאדגה. עוד טוענים הנתבעים כי תקופת ההפצה לא הוגבלה בהסכם והתובע העביר את זכויות ההפצה באינטרנט בשפות לועזיות ללא הגבלת זמן. לטענת הנתבעים העברה זו של זכויות ההפצה עומדת בתנאי סעיף 37 לחוק זכויות יוצרים. לטענת הנתבעים, התשלומים שהתובע היה צריך לקבל מהנתבעים שולמו כמוסכם וניתן דיווח לגביהם כמתחייב.
השלב הטרום חוזי:
79. לטענת התובע, סמריק הציג בפניו מצגים בדבר מוניטין, ניסיון והצלחות הנתבעים בהפצה ובשיווק ספרים בחו"ל וכן יכולות גבוהות של הנתבעים במכירות של הספר (ס' 9 – 10 לתצהיר אדגה), מצגים אשר התגלו בדיעבד כמצגי שווא. למעשה, טוען התובע כי הוא התקשר עם הנתבעים בעקבות הטעיה.
80. אקדין ואומר כי לא מצאתי שהתובע הוכיח את טענותיו באשר למצגי השווא הנטענים ולא הוכיח כי הוא אכן הסתמך על מצב עובדתי שונה מזה שהיה בפועל.
81. ראשית, "הוכחת" טענותיו של התובע בנוגע ליכולתו ותפקודו של סמריק התבססה על תצהירו ועדויות התובעים האחרים, ולא על בסיס חוות דעת חיצונית או ראיות אובייקטיביות. ספק אם התובע הוא בעל המומחיות להעיד על כישוריו ויכולותיו המקצועיות של סמריק. התובע העיד בעצמו כי הוא הגיע לסמריק בעקבות הופעתו כאורח בתוכנית הטלויזיה של סמריק עובדה שנתנה לו "הרגשה כי הגעתי אל האדם הנכון" (ס' 8 לתצהיר). אדגה ציין כי במהלך הפגישה סמריק התגאה בסופרים אחרים שמסרו לידיו את הפצת ספריהם והציג את ספריהם אשר היו על המדף במשרדו. כך שהעובדה כי סופרים נוספים מסרו לידיו את ספריהם אינה בבחינת מצג שווא. אדגה טען כי סמריק "לא ציין בפני שרוב רובם של ספרים אלה, כלל לא החזירו את השקעה שהושקעה בהם" (סעיף 10 לתצהיר). אדגה לא פירט באם שאל ובירר אודות סופרים אלו ובדבר הצלחת הפצת ספריהם. על כן, העובדה שסופרים נוספים מסרו לידי הנתבעים את ספריהם להפצה היא עובדה קיימת ואין מדובר במצג שווא.
82. מדובר בשלב הטרום חוזי, שלב בו כל צד מציג את מרכולתו על הצד הטוב ביותר. ברור כי הצדדים בוחנים זה את זה בטרם ההתקשרות. העובדה כי סמריק לא פירט מיוזמתו באשר להצלחתו של כל סופר, וזאת מבלי שנשאל על ידי אדגה, אין בה משום מצג שווא.
83. כך גם באשר לטענתו כי סמריק תיאר את ניסיונו הרב "והותיר את הרושם שהוא עוסק בהוצאה לאור כבר שנים רבות" אך "לא ציין שאת פעילותם בשיווק ספרים בחו"ל דרך פלטפורמות דיגיטליות הם החלו רק תקופה קצרה לפני התקשרותם עמי" (ס' 11 לתצהיר). ראשית, יש לזכור כי מדובר בשנת 2011, כאשר נושא הספרות הדיגיטאלית החל שנים לא רבות קודם לכן (תצהיר ג'ק בלום סעיפים 5 – 6; וכן בעדותו של בלום בעמ' 745 ש' 20 – 21), כך שלא מן הנמנע כי העובדה ששיווק באמצעות פלטפורמות דיגיטאליות הינה שיטה חדשה בשוק היתה ידועה לצדדים באותו מועד.
84. באשר לנספחים 102 – 103 לקובץ הנספחים הכללי של התובעים, שהינם פרסומים שונים של קונטנטו וסמריק, עליהם מבסס אדגה את טענתו בדבר מצג השווא שהוצג לו; הרי שאלו חסרי משקל ראייתי ולא ניתן לבסס עליהם ממצא עובדתי כלשהו. ראשית, נספחים אלו הוגשו שלא על ידי עורכם. עובדה זו משליכה על משקלם של הפרסומים, שכן לא ברור מהיכן הוצאו הפרסומים ובאיזו שנה נכתבו. כפי שעולה מחלק מהפרסומים, מופיע עליהם סימן זכויות יוצרים בציון השנה 2016 כך שהניסיון לגזור מצג שווא משנות הניסיון שהוצגו בפרסומים אינו יכול לעמוד. שנית וחשוב מכך, אמירות אלו אינן חורגות מאמירות כלליות בהן נוהגים "מוכרים" לפאר את מרכולתם, ואין בכך בבחינת מצג שווא. מה גם שאדגה יכול היה בשקידה קלה לברר אודות הצלחת סמריק בהפצת ספרי הסופרים האחרים. כך שלא מצאתי כי הוצג לאדגה מצג החורג משיווק עצמי של הנתבעים העולה לכדי מצגי שווא.
85. זאת ועוד. מחומר הראיות עולה כי אדגה בחר להתקשר בהסכם ללא קשר למצגים אלה. כך כאשר נשאל במסגרת חקירתו הנגדית בדבר התרמית הנטענית על ידו, הוא כלל לא מנה את מצגי השווא הנטענים לגבי מוניטין הנתבעים, ניסיונם או הצלחותיהם השיווקיות והאחרות. לשיטתו, קיימות שתי תרמיות: "אחד זה צירופה של דה סמריק לתוך הספר שלי, זה קודש הקודשים ואני לא יכול לסלוח על זה.... התרמית השנייה היא שכנראה מראש לא ידע לשווק את הספר כנראה מראש לא היה מסוגל לעשות את הדבר הזה, ולכן הוא לקח ממני כסף ואחר כך המשיך לבקש כסף..." (עמ' 72 ש' 16 – 31). גם כאשר נשאל באופן ספציפי לגבי מצגי השווא שהוצגו לו, שב וטען אדגה כי מדובר בכך שספרו הוגדר כספר הנמכר ביותר ו"ואני לא ראיתי שקל" (עמ' 47 ש' 3).
86. מכאן, שבחירתו של אדגה להתקשר בהסכם לא נעשתה על יסוד המצגים הנטענים בדבר ניסיונם של הנתבעים או המוניטין שצברו והצלחותיהם. ומשכך, לא ניתן לקבוע כי הוא טעה לגביהם ו"מי שלא טעה, לא יכול להיות מוטעה" (ע"א 11/84 רבינוביץ' נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 541 (1986) (להלן: "עניין רבינוביץ'")).
87. גם באשר למצג הנטען הנוגע ליכולת הנתבעים להפיץ את ספרי התובע, לא מצאתי כי אדגה הרים את נטל ההוכחה באשר להיותו מצג שווא. פרט לטענה בעלמא, אדגה לא הוכיח כי הנתבעים לא היו בעלי ניסיון בהפצה ושיווק ספרים בחו"ל. מנגד, מטעם הנתבעים הובאו לעדות מחברים אשר העידו על שביעות רצונם מהעבודה עם קונטנטו (עדות יהודה ויור, עמ' 792 ש' 6 – 14; עדות אבי עידן, עמ' 665 ש' 8 – 9; עדות ענת יגיל עמ' 681 ש' 16 – 17; עדות יוסי דגון, עמ' 619 ש' 1; עדות גבריאל ברזילי כי בדק את החברה ומצא כי מדובר בחברה אמינה, עמ' 769 ש' 22 – 23 וכן בעמ' 771 ש' 21 – 25).
88. באשר למצגים אשר נמסרו לאדגה בנוגע לאפשרויות למכירת ספרו, מצאתי כי לא הוצגו לאדגה נתונים אובייקטיבים או הבטחה למכירות, אלא נאמרו אמירות כלליות הנוגעות ליכולות הנתבעים ולצפי עתידי ביחס להצלחת הפצת הספר. אמירות מסוג זה של המלצות ודברי שבח וכן דברי תחזית והערכה, אינן נחשבות בדרך כלל לכאלה שיכולות לבסס טענה של הטעיה.
89. באשר למצג שווא נטען זה, הרי שהוא נסתר מלשון ההסכם עצמו. במסגרת סעיף 20 להסכם הסכים אדגה כי: "המחבר מכיר בכך שייתכן ולא ימכרו כלל ספריו בחו"ל ולא יהיו לו כל טענה בנושא או דרישה או ציפייה מהמו"ל בנושא, שיפעל מצידו עם המחבר, כמיטב יכולתו גם בתחום השיווקי". מכאן, שאדגה הסכים במודע לכך שאין התחייבות למכירת ספרים כלשהם והצהיר כי הוא מודע כי יתכן ולא ימכרו כלל ספרים בחו"ל.
90. בתצהירו מתייחס לכך אדגה וטוען כי האפקט של המצגים שהוצגו לו היה כל כך חזק עד כי סעיף זה נראה לו באותה עת כאפשרות קלושה בלבד (סעיף 17.1 לתצהיר אדגה). אולם אין לקבל טענה זו. ראשית, עדות זו לגבי האפקט של המצגים על אדגה הינה בבחינת עדות יחידה של עד הנוגע בדבר. לא נמצא לה כל סיוע מראיות התובע, פרט לעדויותיהם של התובעים האחרים, אולם אלו אינם יכולים להעיד על המצגים שניתנו לתובע עצמו. עדות זו נסתרה הן בעדותו של סמריק והן בעדותו של ג'ק בלום אשר העיד כי הוא וגם סמריק הסבירו ללקוחות החברה כי אין כל התחייבות למכירה של ספרים בכל כמות שהיא: "אני יכול בהחלט להעיד על זה שלא הובטחו מכירות ספציפיות לאף אחד. היפך. רק כשהם הגיעו אליי בשלב היותר מאוחר הדבר הראשון שאמרתי להם 'אי אפשר להבטיח מכירות, אין דבר כזה להבטיח מכירות'" (עמ' 708 ש' 22- 24 וכן בסעיף 18 לתצהיר בלום). גרסתם של הנתבעים ובלום מקבלת תמיכה גם מעדותם של הלקוחות שהובאו כעדים על ידי הנתבעים, אבי עידן (ס' 6 לתצהירו, עליו לא נשאל בחקירת הנגדית), גבריאל ברזילי (סעיף 6 לתצהירו עליו לא נשאל בחקירתו הנגדית), ענת יגיל (סעיף 7 לתצהירה; עמ' 679 ש' 15 – 18 וכן בעמ' 680 ש' 2 – 6), ויהודה ויור (סעיף 6 לתצהירו; עמ' 789 ש' 5 – 6).
91. שנית, אדגה חתם על ההסכם ברצון חופשי, עד כדי כך חופשי עד שהעיד כי היה חותם על נוסח ההסכם גם היום, בדיעבד: "אני למדתי את החוזה הזה גם היום, אחד הדברים שאני שואל את עצמי זה איפה טעיתי. הלכתי לקרוא את ההסכם שעשיתי עם נתנאל ובדיעבד מסתבר שגם אם היום הייתי פוגש את נתנאל הייתי חותם על החוזה הזה" (עמ' 38 ש' 7 - 9).
92. ומדוע? כי הבין באותה עת שהסיכון אותו הוא לוקח אינו גדול ומוגבל וקצוב בזמן. כפי שהעיד: "הבנתי שנתנאל הופך להיות הפלטפורמה להפצת הספר שלי לשנתיים, ביום שהשנתיים יסתיימו מחזיר לי הכל" (שם, ש' 30- 32, ההדגשה אינה במקור- ר"א). משמע, לא האפקט החזק של המצגים הוא שעמעם את הסכמתו לאי התחייבות מכירת ספרים כלשהם, אלא ההבנה כי מדובר בהסכם לתקופה מוגבלת.
93. מכאן, שאין מדובר במצגי שווא. מדובר, לכל היותר, בטעות בכדאיות העסקה מצד אדגה, אשר ביצועי הנתבעים לא תאמו את ציפיותיו ערב חתימת ההסכם.
94. על כך אוסיף, כי ככל שאדגה לא היה מרוצה מתפקוד הנתבעים, הרי שהיה יכול לסיים את ההתקשרות עימם – בין אם בתום תקופת ההסכם – אשר לשיטתו הסתיים כעבור שנתיים; ובין אם במועד אחר. העובדה שלא עשה כן תומכת אף היא במסקנה כי בזמן אמת אדגה לא סבר כי מדובר בהטעייה, אלא היה מאוכזב מתוצאות ההתקשרות. מכל מקום, התנהלותו של אדגה מעידה כי לא בחר לבטל את ההסכם וויתר על זכות הביטול, ככל שהיתה לו כזו.
95. אומנם אדגה טען כי בתום שנתיים מתחילת הפצת הספר, קרי יוני 2013 הוא דרש מהנתבעים להפסיק את ההפצה ולקבל את קבצי הספר (ס' 43 – 44 לתצהיר אדגה), אולם טענה זו לא הוכחה. בחקירתו הנגדית הודה אדגה כי סיום ההסכם נעשה רק בשנת 2016 במסגרת מכתב בא כוחו לנתבעים (עמ' 68 ש' 17 – 18).
96. כך שגם לאחר תום תקופת ההפצה – לשיטתו – לא פנה אדגה בדרישה לבטל את ההסכם, ובהתאם ויתר על זכות הביטול.
השלב החוזי:
97. ההסכם מגבש את הסכמות והתחייבויות הצדדים. לשון ההסכם ברורה ומובנת ובהתאם יש לפרשו לפי לשונו.
98. במסגרת המבוא להסכם הצהירה קונטנטו כי יש לה את האפשרות להפיץ את הספר באמצעות האינטרנט כספר מודפס או כ-E-BOOK וכן יש בידה את האפשרות לשווק את זכויות התרגום מאנגלית ולהפיץ את הספר במסגרת הקטלוג הבינלאומי שלה בפני מוציאים לאור, מפיצים וסוכנים ספרותיים מרחבי העולם וכי היא מציגה את הקטלוג שלה בירידי ספרים בינלאומיים. אדגה הצהיר כי הוא המחבר – הוא בעל הזכויות בספר – וכי הוא מעוניין כי החברה תפיץ את הספר באופנים אלו (פרק ההואילים להסכם, נספח 4 לתצהיר אדגה).
99. תחת כותרת "הפצת הספר" הסכימו הצדדים, בין היתר כי:
"עם חתימת ההסכם עוברות לחברה כל זכויות ההפצה של הספר באמצעות האינטרנט בשפות לועזיות" (סעיף 1 להסכם).
הפצת הספר כוללת את הפצת הספר עצמו ("ebook") ו/או הפצה באמצעות הקלטת הספר.. ו/או כל הפצה בפורמט דיגיטלי אחר . סעיף 2 להסכם).
החברה רשאית לפעול בכל דרך אשר נראית לה לנכון על מנת להפיץ את הספר באמצעות האינטרנט ( סעיף 4 להסכם).
קביעת הפורמט האלקטרוני ודרך ההגשה של הספר הן בידי החברה. סעיף 5 להסכם).
תמחור הספר לצורך ההפצה ייעשה באופן בלעדי ע"י החברה בכל עת תוך עדכון המחבר. סעיף 6 להסכם, ההדגשה אינה במקור- ר"א).
עם חתימת ההסכם עוברות לחברה כל זכויות ההפצה הבלעדיות של הספר בכל השפות הלועזיות (שאינן עברית) באמצעות המדיה המודפסת (סעיף 8 להסכם).
100. כאמור, תחת כותרת הצהרות והתחייבויות המחבר, הצהיר אדגה, בין היתר, כי הוא "מכיר בכך שייתכן ולא ימכרו כלל ספריו בחו"ל ולא יהיו לו כל טענה בנושא או דרישה או ציפייה מהמו"ל בנושא, שיפעל מצידו עם המחבר, כמיטב יכולתו גם בתחום השיווקי (סעיף 20 להסכם).
101. אדגה התחייב לשלם את התמורה בעד התחייבויות החברה כדי להפוך את הספר לבר הפצה בחו"ל, סך של 20,888 ₪ (סעיף 21 להסכם).
102. עיקר טענות התובע נוגעות להתחייבות החברה, הקבועה במסגרת סעיף 23 להסכם לפיה היא:
"תפעל כמיטב יכולתה להפצת הספר באינטרנט ובמדיה המודפסת". עוד נקבע במסגרת סעיף זה כי "הספר יועמד למכירה במשך שנתיים כ e-book וכן כ- printed book בחנויות מקוונות מובילות בעולם. ההפצה כספר מודפס ודיגיטלי ברחבי העולם כוללת:
א. המרת הקבצים הגרפיים לשיווק במדיות הדיגיטליות בחו"ל לגודל הספר המותאם להפצה בחנויות העולם.
ב. כיול הקבצים בבתי הדפוס הדיגיטאליים בחו"ל SET UP
ג. השכרת "שטח מדף" בחנויות הגדולות בעולם בקטלוגים הדיגיטאליים למשך שנתיים".
103. בנוסף נקבע כי הספר ישווק ברידי ספרים בינלאומיים במשך שנתיים ויוצג שם למו"לים וסוכנים מהעולם (סעיף 24 להסכם). עוד הוסכם כי החברה:
"תתרגם, תערוך את התרגום של הספר מהשפה העברית לשפה האנגלית (עריכת תרגום והגהה) וכן תעצב מחדש את הספר בשפה אליה תורגם (עיצוב פנים הספר והעטיפה) ותדפיס כ- 25 עותקים מתורגמים לצרכי שיווק" וכי "המו"ל יעמיד לרשות המחבר במה ברשת האינטרנט לפרסום קטעים מהספר (בעברית ובאנגלית) לצורך בניית קהילת קוראים לספר" (סעיפים 25 – 26 להסכם).
104. באשר לדיווחים להם זכאי המחבר הוסכם כי בסוף כל שנה קלנדרית יוכן עבור המחבר דין וחשבון מפורט על נתוני הפצת הספר, וכי דו"ח זה יחד עם התמלוגים המגיעים למחבר יישלח לו בתוך שלושה חודשים מסוף השנה הקלנדרית (סעיף 28 להסכם).