9. עוד תואר בכתב התביעה כי מאחר שאיל בסופו של דבר בחר לרשום את הנכסים רק על שמו, ביקש משה מאיל שיאשר לו בכתב כי קיבל ממנו את ההלוואה נשוא כתב התביעה, בסך של שני מיליון דולר, ואיל הסכים לחתום על התחייבות כאמור אך ביקש כי משיקולי מס זו תירשם על שמה של החברה וזאת, נטען, למרות שלשני הצדדים היה ברור כי ההלוואה ניתנה לאיל באופן אישי וכי מחובתו האישית של איל להשיב את כספי ההלוואה למשה. בהמשך לנטען, חתם איל כאמור על מסמך האישור.
בהקשר לאמור לעיל, אציין כי בכתב התביעה קיימת התייחסות ל"נכסים" שנרכשו על ידי איל, ואולם גירסת משה בתצהירו ובסיכומיו מיקדה את כל טענותיו בנכס בהארלם וגרסה זו נתמכת בעובדה שכבר במכתב הדרישה השני של ב"כ משה משנת 2014 (נספח ד' לכתב התביעה) הובהר ביחס להלוואה כי "הסכום הנ"ל אשר יצא מחשבונו- שימש אותך לרכישת בנין בניו יורק, בשכונת הארלם בבעלותך". בכל מקרה, אין מחלוקת בין הצדדים על כך שבשני הנכסים האחרים שהוזכרו לעיל, משה אכן רשום כבעל מחצית מהזכויות בהם באמצעות החזקתו במחצית ממניות החברות שהינן בעלות הנכסים, וכי אין נכסים נוספים שלגביהם נטען כי משה העמיד מימון לצורך רכישתם ואיל בחר לרשמם על שמו בלבד, כך שבכל מקרה ובאופן מעשי המחלוקת בין הצדדים מתמקדת בנכס בהארלם ובשני הנכסים האחרים שהוזכרו לעיל.
10. בהמשך נטען בכתב התביעה כי איל פנה לתובע מספר פעמים וביקש שיימנע מהעמדת ההלוואה לפרעון וכי משה הסכים לכך אך במקביל התעורר אצלו חשד שמא אין בכוונת איל להשיב לו את ההלוואה, חשד שנטען כי התממש במהלך שנת 2014 משסירב איל לבקשת משה להשבת כספי ההלוואה. או אז, ביום 14.8.14, שלח משה לאיל, באמצעות בא כוחו באותה העת עו"ד בועז קראוס, מכתב דרישה להשבת ההלוואה לאלתר (נספח 21 לתצהיר עדות ראשית של משה (להלן-"תצהיר משה") ובהעדר תגובה מאת איל שלח משה מכתב דרישה נוסף באמצעות עו"ד קראוס ביום 28.8.14 ((נספח 22 לתצהיר משה) ואולם משלא קיבל תשובה עניינית למעט מכתב תשובה מיום 3.9.2014 (נספח 23 לתצהיר משה) ולאחר שמספר ניסיונות נוספים לבוא בדברים עם איל לא צלחו, ואיל הבהיר כי אין בכוונתו להשיב את ההלוואה, הוגשה התביעה דנן.
11. לטענת משה סירוב הנתבעים להשיב את ההלוואה עולה כדי הפרת חוזה כהגדרת מונח זה בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 ואף עולה כדי עשיית עושר ולא במשפט בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979.