36. איל טוען כאמור כי הוא והחברה אינם מסכימים לאמור במסמך האישור וטוענים בין היתר כי בניגוד לאמור בו לא הועמדה להם הלוואה. בהתאם עובר אליהם נטל הבאת הראיות לסתור את חזקת ידיעת החותם בדבר הסכמתם לתוכנו של המסמך.
מסמך האישור כמשקף את הסכמות הצדדים במועד החתימה
37. הן משה והן איל העידו כי מסמך האישור נחתם לאחר דין ודברים בין הצדדים. כך אישר איל בעדותו את האמור בתצהירו וטען "כתוב לך פה: במהלך הפגישה שינה אבי את תוכן המכתב מספר פעמים כתוב לך. כאשר בכל פעם אחת מן הפעמים, שונה נוסח הסנקציה עד שלבסוף חתמה החברה על מסמך ההלוואה, כביכול, אז אבי שינה, כתבתי לך את זה.." (עמ' 88 לפר' ש' 14-17). כך גם משה תיאר בסעיפים 17-18 לתצהירו את דרישתו לקבל מאת איל אישור בכתב למתן ההלוואה ואת בקשתו של איל כי החברה היא שתיתן את האישור משיקולי מס, וגם בעדותו נשאל משה "אתה דרשת שהוא יחתום על מסמך, איל דוידס" והוא השיב :"בהחלט".(עמ' 43 לפר' ש'16-17).
38. אציין כי אינני נדרש בשלב זה לטיעוני ב"כ הנתבעים בדבר הסתירה בין גרסתו של משה בתצהירו לבין עדותו בכל הנוגע לנסיבות חתימת מסמך האישור, ולמחלוקת בין הצדדים בשאלה האם אכן התקיימה פגישה שבה נטל חלק משה ובה נחתם מסמך האישור. החשוב בעיני הוא המשותף לגרסאות שני הצדדים והיא העובדה שהתקיים כאמור דין ודברים כזה או אחר שהוביל לחתימת מסמך האישור , והמסמך לא "צץ" יום אחד אלא נחתם לאור דרישה של משה מאיל.
39. בנסיבות אלו וכפי שנקבע לא אחת בפסיקה יש לראות את המסמך כמשקף את ההסכמות אליהם הגיעו הצדדים עובר למועד החתימה, ובעניינו משקף מסמך האישור הסכמה והודאה של החברה ואיל בקיומה של ההלוואה ובאי פירעונה עד אותו מועד, ובהתאם על איל הנטל לבסס את טענותיו לפיהן האמור במסמך האישור אינו נכון וכי בפועל קיים סיכום בעל פה בינו לבין משה שלפיו מטרת המסמך היא אחרת והוא בסה"כ נועד להבטיח רישום זכויות בנכסים אחרים על שמו.
40. בהקשר דומה ביחס לנטל השכנוע ונטל הראיה הרובצים על מי שטוען להתחייבות בעל פה העומדת בסתירה לחוזה שנערך בין צדדים נקבע כי "... מטבע הדברים, בפני הטוען לקיומה של הבטחה שלטונית ברורה ומפורשת, על סמך דברים שנאמרו לו בעל-פה – עומדת משוכה ראייתית משמעותית עוד יותר....הוא הדין ביתר-שאת כאשר נטען כי ההתחייבות ניתנה בגדרי משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, שהשתכלל, אלא שבו, כשלעצמו, אין ביטוי לקיומה של ההתחייבות הנטענת, כבענייננו.... הטעם לדבר נעוץ בהנחה כי מסמך שנערך בסיומו של משא ומתן ממצה בין הצדדים, ונחתם על ידם – משקף את מפגש הרצונות בין הצדדים וממצה את התחייבויותיהם, האחד כלפי רעהו.... בהקשרים שכאלה כבר נפסק כי: "משחתמו הצדדים על החוזה, עומדים הם בחזקתם שהסכימו לכל האמור בו, לשבט או לחסד. אם נגרוס אחרת ונסטה מעקרון ההסתמכות על תוכנו של החוזה כפי שנחתם, יהיו לכך תוצאות בלתי רצויות של אי-יציבות וחוסר וודאות..."...."הטעם לדבר הוא שכאשר הצדדים העלו את ההסכם שביניהם על הכתב, יש להניח שבכך באו לסכם כל משא-ומתן שהתנהל ביניהם בעל-פה קודם לעריכת המסמך, ולמצות בכתב את כל מה שהוסכם ביניהם..." (ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא 1474, 1479 (1957))"(דגשים שלי ש.מ.) [ע"א 4228/11 חמאד אבו עג'אג' מנצור נ' מדינת ישראל (15.12.14), פסקאות 21-22)(להלן- "ענין מנצור"]. האמור שם נכון ויפה לענייננו שבו מסמך האישור מהווה חלק מהמערכת ההסכמית שהתקיימה בין הצדדים (שעל פרטיה חלוקים הצדדים) וגם בהסתמך על סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן- "חוק החוזים"), המחיל את עקרונות דיני החוזים ככל שהדבר מתאים לענין גם "על חיובים שאינם נובעים מחוזה".