בענייננו מתעוררת מורכבות נוספת בסוגיית עיתוי ההתפטרות הנובעת מכך שהמערער בחר לעמוד על זכותו לפי סעיף 61(ג) לחוק הכנסת לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים על החלטת ועדת הכנסת. וכך קובע סעיף 61 לחוק, אשר למען שלמות התמונה מן הראוי להביאו במלואו:
פרישה מסיעה
61. (א) פרש חבר הכנסת מסיעתו שלא במסגרת התפלגות, תקבע ועדת הכנסת בישיבה שבסמוך לאחר הפרישה ולאחר שנתנה לחבר הכנסת הזדמנות להשמיע את טענותיו, את דבר פרישתו, וכן את השינוי במספר חברי אותה סיעה.
(ב) לא תקבע ועדת הכנסת כי חבר הכנסת פרש מסיעתו אלא לאחר שבדקה את העובדות הנוגעות לפרישתו ומצאה כי נתקיימו המבחנים שנקבעו בסעיף 6א לחוק-יסוד: הכנסת.
(ג) על החלטת ועדת הכנסת על פי סעיף זה, רשאי חבר הכנסת לערער לבית המשפט המחוזי בירושלים, שידון בערעור בשלושה.
(ד) חבר הכנסת שועדת הכנסת הודיעה על פרישתו, לא יצורף לסיעה כלשהי בתקופת כהונתה של אותה הכנסת.
במקרה דנן מתעוררת, אפוא, השאלה כיצד משפיעה זכות הערעור הנתונה לחבר כנסת שהוכרז כפורש על בחינת עיתוי התפטרותו. שאלה זו טרם נדונה לגופה בהחלטות קודמות של ועדת הבחירות או בפסיקה. מקרה אחד שאירע בעבר, אך לא הצריך הכרעה בסוגיה זו, היה עניינו של חבר הכנסת לשעבר מיכאל נודלמן, לגביו קבעה ועדת הכנסת כי הוא פרש מסיעתו, אך נודלמן הזדרז להגיש את ערעורו לבית המשפט המחוזי כבר למחרת היום (ע"ש (מחוזי י-ם) 5010/06 נודלמן נ' ועדת הכנסת (6.2.2006)). יתרה מכך – בעקבות הערות בית המשפט במהלך הדיון בעניינו החליט נודלמן להתפטר מהכנסת, והערעור נדחה ללא נימוקים חמישה ימים בלבד לאחר החלטת ועדת הכנסת. לפיכך, לא התעוררה באותו עניין מחלוקת באשר לשאלה אם נודלמן התפטר בסמוך לפרישתו.
51. על מנת לבחון את מידת השפעתה של זכות הערעור על עיתוי ההתפטרות, יש להקדים ולהידרש לשאלה מהו המועד שבו מתחיל "מירוץ הזמנים" לצורך בחינת סמיכות ההתפטרות לפרישה. כמו כן, יש להידרש לשאלה מהו המועד שבו יש להגיש ערעור על החלטת ועדת הכנסת, כדי לעמוד בחובה להתפטר בסמוך לפרישה, ככל שהערעור יידחה. ולבסוף, עלינו להכריע אם לצורך בחינת עיתוי ההתפטרות יש להביא בחשבון את פרק הזמן שמיום הגשת הערעור על החלטת ועדת הכנסת ועד להחלטה בערעור.
לשאלות אלו אדרש כעת.
52. סעיף 6א לחוק היסוד נוקט בלשון כללית ("חבר הכנסת שפרש מסיעתו"), מבלי לציין מה נדרש לצורך השתכללות הפרישה, ועל פני הדברים סעיף 61(א) לחוק הכנסת, מותיר פתח לפרשנות לפיה הפרישה עצמה עשויה להשתכלל עוד לפני החלטת ועדת הכנסת, בקובעו: "פרש חבר הכנסת מסיעתו שלא במסגרת התפלגות, תקבע ועדת הכנסת בישיבה שבסמוך לאחר הפרישה ולאחר שנתנה לחבר הכנסת הזדמנות להשמיע את טענותיו, את דבר פרישתו". שאלה זו נותרה עד כה במחלוקת בפסיקה ובהחלטות של יושבי ראש ועדת הבחירות. בעניין בצדק סבר הנשיא מ' שמגר כי במקרה שבו חבר הכנסת מודיע בעצמו על פרישתו אין צורך באישור ועדת הכנסת לצורך השתכללות הפרישה, ואילו השופט ת' אור סבר כי רק במועד החלטת ועדת הכנסת "נוצר הסטטוס של חבר-כנסת שפרש מסיעתו", ללא קשר לנסיבות הפרישה, אך לא נקבעה בהקשר זה הלכה. בהמשך לכך, בעניין פרס, קבעה יו"ר ועדת הבחירות, השופטת ביניש, כי החלטת ועדת הכנסת בעניין פרישתו של חבר כנסת מסיעתו היא קונסטיטוטיבית ומשכך ועדת הבחירות אינה יכולה לקבוע את דבר הפרישה מקום שבו ועדת הכנסת לא קבעה זאת קודם לכן. במערכת הבחירות לכנסת ה-23 הסוגיה הובאה לפתחו של יו"ר ועדת הבחירות, השופט נ' הנדל, במסגרת בקשה להכרעה מוקדמת שהוגשה על ידי היועץ המשפטי לכנסת (ה"ש 1/23) [פורסם בנבו]. באותו עניין נקבע כי "הסטטוס של חבר הכנסת – האם פרש מסיעה או לא – נקבע על ידי ועדת הכנסת", אך במצבים שבהם ועדת הכנסת לא הכריעה בנושא ומדובר בפרישה שאינה גבולית מבחינה מעשית או משפטית, אין לשלול מוועדת הבחירות לקבוע באופן אגבי – כחלק מסמכותה לבחון אם רשימה הוגשה "כהלכה" – כי אחד מחבריה פרש מסיעתו בכנסת היוצאת. זאת, בין היתר, כדי למנוע את עקיפת החוק במצבים שבהם נמנעה האפשרות לכנס את ועדת הכנסת כדי לדון בפרישה בגלל גורמים פוליטיים שמנעו זאת (שם, בפסקאות 7-6; בהקשר זה ראו גם: החלטתו של יו"ר ועדת הבחירות בפ"מ 2/25 בעניין סילמן, שניתנה יחד עם ההחלטה בעניינו של המערער).