270. לטענת פז, היא מוכנה להפחית את מחיר המתקן עבור גדעון, אך בלבד שגדעון ייטול על עצמו את הסיכונים והעלויות בהם נשאה פז עד כה [סעיף 148]. כפי שציינתי לעיל, גם בטענתה זו פז למעשה מודה כי החלטותיה שלה, ובחירתה שלה לפעול בצורה זו או אחרת הן שמאפשרות את התחרות, וסבורני כי עסקינן במצב בעייתי בבחינת "התשובה בגוף השאלה".
271. לא זו אף זו. מחקירתו של מר אופיר עלה, כי חרף טענות פז כי גדעון חופשי לקבוע את המחיר לצרכן כאוות נפשו, בפועל, עליו לקבל את הסכמת פז למחיר:
" עו"ד רוזן: הסכמת וזה יפה ואין ויכוח שב-15.86 אי אפשר למכור לציבור. כדי שהוא בכלל יוכל למכור לציבור, הוא צריך להגיע לפני זה איתך להסכמה על המחיר לציבור, ומזה אחרי שתסכים איתו על המחיר לציבור, הוא ייקח את העמלה של, כמה אמרת? 17 אגורות?
מר אופיר: כן.
עו"ד רוזן: אוקיי.
מר אופיר: מה שנסכם, כן.
עו"ד רוזן: זה המנגנון שעובד. בעצם, אם אתה לא מסכים איתו על המחיר, אז הוא יכול, אז אין לו בעצם דרך למכור לציבור. הוא צריך לקבל את הסכמה שלך.
מר אופיר: רק שנבין, אני חי מהכמויות שמוכרים. אם אני, הוא לא ימכור כי הוא לא יוכל למכור, אז לא יהיה לי כלום. אז קבעתי מחיר ולא, אני אתן תמונה יותר חזקה, היום בתחנה מוכרים 120,000 ליטר סולר. אתם יודעים כמה חופשי מזה? אני אגיד לכם כמה פזומט. 90,000 מתוך 120,000 זה פזומט שלי. אתה מבין את המשמעות הזאת? מתוך 120,000, 90,000 פזומטים. הוא לא רוצה למכור סולר גם. הוא מוכר 30." [חקירת חיים אופיר, פרוטוקול 27.2.2020, בעמוד 789, שורות 1- 15].
ובהמשך:
"עו"ד רוזן: לטענתך, אתה מחויב לתת את המחיר התחרותי, כל עוד זה מחיר מקובל עליך.
מר אופיר: נכון." [חקירת חיים אופיר, פרוטוקול 27.2.2020, בעמוד 791, שורות 29- 30].
272. כך או אחרת, וכפי שגם נפסק בפסקי הדין הנזכרים, כאשר קיימת במערכת ההסכמית הכתבת מחירים המשולבת עם תניית הבלעדיות, יש בכך ממילא להוביל למסקנה כי המערכת ההסכמית היא כובלת.
273. רוצה לומר, גם אם נניח כי המערכת ההסכמית הייתה קובעת רק הסדר של הכתבת מחירים (אפילו רק לתחנה ולא לצרכן), הרי שגדעון היה חופשי לבחור אם לרכוש את מוצרי הנפט של פז במחיר אותו קבעה, או לרכוש מוצרי נפט מכל ספק אחר במחיריו הוא [עניין בסט, סעיף 104; עניין שר, סעיף 11; עניין כסלו, סעיף 25].
274. אלא שתניית הכתבת המחירים אינה עומדת לבדה, ובשילוב עם תניית הבלעדיות, ממילא אין הוא חופשי לעשות כן, ומכאן חוזרים אנו למסקנה כי מכלול המערכת ההסכמית היא הסדר כובל. ודאי בשים לב לתקופה הממושכת אשר נקבעה לתקופת החכירה של 49 שנים ועוד 49 שנים נוספות. האמור מתחדד בשים לב לעמדת הרשות שנזכרה לעיל, כי ככלל, הסכמי שכירות בהן חברת הדלק מקימה על המקרקעין המושכר תחנת תדלוק, לתקופה העולה על 6 שנים, מהווים הסדר כובל לפי סעיף 2(א) בחוק, וכי תידרשנה הצדקות מיוחדות לחריגה מתקופה זו.