396. לימים הגישה פז תביעה נוספת במסגרתה ביקשה למנוע מממן ביצוע דיספוזיציה בתחנה, בעקבות ניסיונותיו למכור חלק מזכויותיו בתחנה לצד שלישי, בדרך של חתימת הסכם מכר ורישום הערת אזהרה. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' וילנר), הורה בהסכמה על ביטול הסכם המכר ומחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובת צד ג'. בהמשך ניתן צו מניעה קבוע האוסר על ממן לבצע כל פעולה במקרקעין, העומדת בסתירה למערכת ההסכמית בין הצדדים. אלא שעוד התביעה הנוספת תלויה ועומדת וטרם ניתנה ההכרעה האמורה, התקשר ממן עם אותו צד ג' בהסכם נוסף – הסכם שותפות, אשר הוא שעמד בבסיס תביעתה של פז בהליך מושא פסק הדין.
397. כלומר, בשונה מענייננו, עניין ממן לא עסק בשאלת תקפותה של המערכת ההסכמית, אלא בשאלת הפרתה, בין היתר, בדמות הכנסת שותף, שלא על דעתה של פז. עוד בשונה מעניינו, התחנה שם הוקמה על שתי חלקות, אחת בבעלות קק"ל והשניה בבעלות חברת שיכון ופיתוח. לימים נמכרו הזכויות לאזורים, אשר מכרה את חלקה לפז, כפוף לחכירתו של ממן. מכאן שעובר להגשת התביעות מושא ההליך שם, וכפי שסיכם זאת בית המשפט העליון – פז הייתה הבעלים של עיקר מקרקעי התחנה ואילו ממן חוכר של כל מקרקעי התחנה, למשך 49 שנים עם אופציה ל – 49 שנים נוספות - חכירה אותה העביר לפז בחכירת משנה, במסגרת המערכת ההסכמית (סעיף 11 לפסק הדין).
398. אם כן, תביעתה של פז בעניין ממן עסקה בהפרה של המערכת ההסכמית, שתקפותה לא היתה שנויה במחלוקת, בדרך של התקשרות עם צד ג' כאמור ואף בניה בלתי חוקית. כמו כן, ובין היתר, ביקשה פז להצהיר כי ביטלה כדין המערכת ההסכמית עם ממן וביקשה לסלק את ידיו מן התחנה. מנגד הגיש ממן תביעה שכנגד במסגרתה ובין היתר לענייננו, ביקש להצהיר כי תקופת חכירת המשנה של פז עומדת על 49 שנים בלבד, ללא אופציה להארכתה.
399. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת פז וקיבל את תביעת ממן שכנגד, תוך שקבע כי תקופת החכירה היא למשך 49 שנים בלבד. בית המשפט העליון בחן את הטענות להפרת המערכת ההסכמית, כאשר נקודת המוצא כי זו תקפה וקיימת, על בסיס פסקי דין חלוטים קודמים (ראו למשל סעיפים 33 - 34 לפסק הדין). אשר לתקופת החכירה קבע בית המשפט העליון, בשונה מבית המשפט המחוזי, כי זו עומדת על 49 שנה עם אופציה ל – 49 שנה נוספות.
400. אמנם קביעה זו נעשתה תוך פרשנות הסכם המסגרת במסגרתו התחייב ממן להחכיר בחכירת משנה את מקרקעי התחנה לפז (סעיף 61 לפסק הדין), אלא שבשונה מענייננו וכאמור, פסק הדין עסק בפרשנות מערכת הסכמית, שאינה שנויה במחלוקת (ראו למשל סעיפים 63-65 לפסק הדין – המפרטים פסיקה הנוגעת לפרשנות ראויה של חוזה, מטרת ההליך הפרשני וכללי פרשנות). קביעת בית המשפט העליון היתה כי פז זכאית לתקופת אופציה אף בשים לב להשתלשלות שהובילה למערכת הסכמית זו (סעיפים 74 ואילך לפסק הדין). ניתן היה להניח כי בקביעתו תמך בית המשפט העליון בזכויותיה הקנייניות של פז במקרקעין אלא שכאמור זאת אך לצורך פרשנות הסכם חכירת המשנה, כאשר לא היה בקביעתו ולו ברמז, כי זכויות אלה יכולות לעמוד לבדן, לו תבוטל המערכת ההסכמית. כאמור עניין זה לא נדון כלל.