414. אם כן, סבורני כי חכירת המשנה נועדה לשריין את המערכת החוזית, ובהעדרה נעדרת היא כל משמעות הגיונית וכלכלית, ומכאן שאיני סבור כי יש בכוחה ליצור חיובים כלשהם כלפי גדעון, לא כל שכן, חיובים עתידיים בדמות דמי שימוש ממועד הביטול ואילך, ביו אם חודשיים ובין אם מהוונים לכל התקופה שנותרה, ואין כל בסיס לטענות מסוג זה, לא במערכת ההסכמית ולא בכלל.
415. איני סבור אף כי תוצאה לפיה הנכה יהפוך להיות חוכר של פז וישלם דמי חכירה העולים לאין שיעור על דמי החכירה אותם משלמת פז על פי המערכת ההסכמית, היא תוצאה רצויה והגיונית. תוצאה לפיה פז תמשיך לשלם לרמ"י דמי חכירה בשיעור 4% מרווחי התחנה בעוד שתגבה מגדעון דמי שימוש, לפי שווי הקרקע, מנוגדת לכוונת הצדדים ואינה סבירה בעיני. כאמור, תוצאה זו מנוגדת למסקנה כי מדובר במערכת הסכמית שהיא מקשה אחת.
416. אשר להישענותה של פז על עמדת רשות מקרקעי ישראל לפיה זכויות החכירה בקרקע אינן בנות הורשה - איני סבור כי יש בכך להשליך על זכויותיה של פז בקרקע, אלא לכל היותר על זכויות הנכה, שכן נקודת המוצא היא שהקרקע היא של המדינה, וזאת בדיוק אומרת עמדת רמ"י, וממילא מסייגת היא לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה.
417. אשר לעניינו של גדעון - בסעיף 25(ג) בחוזה החכירה הראשית אמנם נקבע כי אם החוכר נפטר יפוג תקפו של החוזה. עם זאת, נקבע כי המחכיר יהיה רשאי לחתום חוזה חדש עם אשת החוכר וילדיו או עם אחד מהם, אם תופנה בקשה כזו אליו תוך חודשיים מיום פטירתו של החוכר. אמנם נקבע כי הבקשה צריכה להיות חתומה על ידי כל היורשים בצרוף המלצה של אגף השיקום של משרד הבטחון שישתף בהחלטתו את חברת הדלק, אך המדינה אשר היא בעלת הזכויות, היא הקובעת.
418. כאמור, אשר לטענות פז ביחס לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 1536/15 פז חברת נפט בע"מ נ' תחנת דלק חוואסה בע"מ (8.2.2018) וביחס לפסק הדין שניתן בעניין חוואסה במחוזי (כבוד השופטת רוטנברג) – הדברים שכתבתי בעניין זה באשר לתביעה העיקרית, יפים גם לעניין התביעה שכנגד.
419. בית המשפט העליון קבע שם כי בנסיבות בהן בוטל הסכם הפשרה על תוצאת הביטול להתיישב עם העובדה שבמסגרת הסכם הפשרה עוגנה זכות הקניין של פז, ואף עוגן ויתור על טענות חוקיות ההסכמים, וזאת מבלי שיש באמור כדי להכריע, ו"אף לא לנקוט עמדה, במחלוקת בין הצדדים שטרם נתבררה בנוגע לחוקיותה של המערכת ההסכמית הקודמת" [פסקה 50 לפסק דינה של כבוד השופטת ברון]. בשים לב לדברים האמורים, קבע בית המשפט העליון כי ביטול הסכם הפשרה אינו יכול להוביל לביטול מוחלט של זכות הקניין, שכן הדברים אינם מתיישבים עם מהותו של ההסכם שם, והשלכות ביטולו [שם, פסקה 51].