שאלת מעמדה של זכות היוצרים כזכות קניינית עלתה בה"פ 133/02 חנוך נ' אסנת הוצאה לאור בע"מ (פורסם בנבו, 19.6.2003), שם קבע בית המשפט המחוזי:
"המבקש מכר למשיבה זכויות יוצרים שהן, למעשה, נכס בעל אופי קינייני מובהק (קניין רוחני)... הוא העביר למשיבה את כל סוגי הזכויות בקיניינו (הרוחני), ללא כל תנאי או הגבלה. כך, מכל מקום, עולה במפורש מתנאי ההסכם... חוזה מעין זה, על-פיו מועברות זכויות קנייניות בין הצדדים, אינו ניתן לביטול באופן חד צדדי, בין אם מועברות זכויות בנכסים ריאליים (מטלטלין או נדל"ן) ובין אם מדובר בהעברת זכויות בקניינים רוחניים, כמו זכויות יוצרים. כך אלא אם קמה לצד מן הצדדים הזכות לעשות כן על פי דיני החוזים הכלליים".
ב. הפרת הסכם
37. כאמור הטענה המרכזית שהעלה גבריאלוב כנגד הנתבעים הינה כי אלו הפרו את הסכמי 2013. סעיף 1(א) לחוק החוזים (תרופות) (להלן: "חוק התרופות") מגדיר "הפרה" כ"מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה". בהקשר זה הסבירו המלומדים ג' שלו ו-י' אדר בספרם דיני חוזים – התרופות לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) (להלן: "תרופות"), כדלקמן:
"הפרת חוזה היא אפוא התנהגות אקטיבית או פסיבית של צד לחוזה שאינה תואמת את ההתנהגות הנדרשת על פי החוזה.
...
צד לחוזה המבקש לתבוע תרופות על הפרתו חייב להצביע על התנהגות קונקרטית של הצד השני, שהיא מנוגדת לחוזה... על התובע להצביע על זיקה משפטית בין מצב הדברים הבלתי רצוי מבחינתו, לבין התנהגות קונקרטית של הנתבע שגרמה לאותו המצב" (שם, בעמ' 108).
ובהמשך:
--- סוף עמוד 16 ---
"...ההגדרה מבהירה שהפרה היא התנהגות המנוגדת לחוזה, קרי להסכמת הצדדים כפי שהיא באה לידי ביטוי בחוזה שבניהם. המסקנה בדבר קיומה של הפרה מחייבת אפוא מענה מוקדם לשאלת תוכן החוזה, קרי, השאלה אלו חיובים קונקרטיים נכללים בו, ואלו אינם נכללים בו, כך שאי קיומם אינו בגדר הפרה של החוזה. נקל לראות שבירור כזה אינו אלא הליך של פרשנות החוזה.
במסגרת הליך הפרשנות אין מנוס מבחינה מקיפה ומעמידה של הסכמות הצדדים, לא רק הכתובות כי אם גם אל שבעל פה או שבהתנהגות; לא רק המפורשות והברורות – אלא גם אלה המשתמעות מתניות החוזה או מנסיבות כריתתו... הגדרת ההפרה בחוק התרופות מצביעה אפוא על הקשר ההדוק שבין שאלת קיומה או היעדרה של הפרה לבין השאלה של תוכן החוזה, שהתשובה לה נקבעת על ידי דיני הפרשנות בחוזים" (שם, בעמ' 110-111).