10. נמצאנו למדים, כי עניינה של המבקשת אינו עונה על אף אחד מ'מסלולי' ההורות הקיימים בדין. התוצאה המתבקשת מכך, על פני הדברים, צריכה היתה להיות דחיית התביעה, והותרת מערכת היחסים שבין המבקשת לקטינים ללא סטטוס משפטי של הורות. זאת, חרף המציאות הטופחת על פנינו, שבה המבקשת מגדלת את הקטינים מרגע לידתם ועד עתה, מזה כ-5 שנים, מבלי שנטען על-ידי גורם כלשהו, גם לא על-ידי המדינה, דבר וחצי דבר לגבי מסוגלותה ההורית. ברם, המדינה אינה טוענת, לכל
--- סוף עמוד 33 ---
הפחות לא בשלב זה, כי אין לאפשר את מתווה האימוץ הכללי שנקבע במקרה זה על-ידי בית המשפט המחוזי; איננו מבקשים אפוא להיות לה לפֶּה בעניין זה. חלף זאת, מבקשת המדינה, בקנאות-מה, כי נקפיד על הוראות חוק האימוץ, ובפרט על קבלת תסקיר, אף שגם לשיטתה – אין צורך מעשי בענייננו לקבל תסקיר שכזה.
11. במצב דברים זה, מצטרף אני לתוצאה האופרטיבית שאליה הגיעו חברַי, שלפיה פסק הדין של בית המשפט המחוזי יוותר על מכונו. העיקר בעינַי הוא לעתיד לבוא. כפי שציין חברי השופט מינץ, מערכת עובדתית כמו זו שלפנינו אינה מאפשרת הכרה בהורות לפי הדין בישראל, ועל כן – "פתרון על פי הדין הקיים למקרים דומים אינו אפשרי". משכך אדגיש, כי התוצאה שאליה הגענו, נטועה עמוק בדל"ת אמותיו של המקרה הפרטני שהובא לפנינו, בנסיבותיו הספציפיות, ונובעת בעיקר מן האופן שבו הוצגו טענות המדינה בשלב הערעור; אין להשליך ממנו למקרים אחרים.
12. הכמיהה האנושית האוניברסלית להורות קיימת משחר האנושות. זה מקרוב קראנו בפרשת השבוע, את זעקתה הנוגעת ללב של רחל אמנו: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל, א), ואת תשובתו של יעקב אבינו: "הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן?". רצונה של המבקשת להעמיד צאצאים – טבעי ומתבקש, השתוקקותה לאִמהות – מובנת ומעוררת אהדה. ואולם, כפי שציין חברִי, אין זה מתפקידו של בית המשפט לשרטט מחדש את גבולות הדין בסוגיה כה רגישה של קביעת מעמד הורי חדש, בפרט מקום שבו המחוקק הותיר, במודע, את מבוקשה של המבקשת בהליך דנן – הכרה בהורות הסכמית – מחוץ לגדר האפשרויות הקבועות בדין.
סוף דבר, כחברַי גם אני סבור, כי דין הערעורים להידחות, מבלי שנעשה צו להוצאות.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.
--- סוף עמוד 34 ---
ניתן היום, י"ב בכסלו התשפ"ג (6.12.2022).